מסע חורפי

דיאנה ארמסטרונג

גֹמא הוצאה לאור

Winter Journey

By:  Diane Armstrong

2005 By Diane Armstrong.    © Copyright

©  כל הזכויות בעברית שמורות לאודיסיאה הוצאה לאור, 2008

מאנגלית: עומר נבו

עריכה לשונית: יעל לקסמן

עיצוב עטיפה: שי בלכמן

e-mail: abook4u@bezeqint.net

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת ובכתב מהמו"ל.

למיכאל

על כל המסעות שלנו יחד

הקדמה

פולין 1941

הטירוף החל בקיץ, מיד לאחר שמשאיות הבולשביקים שאגו מאחורי ענני אבק, בסביבות העונה שבה היום מתחיל להתקצר. בתחילה שמחו כולם ועלצו. ילדים יחפים רדפו אחרי המשאיות המתרחקות, חרצו את לשונם, צרחו וחיקו את ריקודי הקוזקים עד שנפלו ונחבטו בקרקע. אחרי החשד והפחד במהלך השנתיים האחרונות, המאסרים, האשמות והגירושים, כולם חייכו שוב. אפילו אנטוס הזקן והזעפן, שנשבע לעולם לא לנגן שוב בהרמוניקה שלו, פצח במזורקה ודידה מסביב על רגל העץ שלו. לפיוטר מרצ'בסקי נראה כאילו הוסר לחשו של מכשף והעיירה קמה לתחייה.

ואז החל הטירוף השני. פיוטר שם לב לכך ביום השוק. הוא רכב על עגלת העץ שלו, הרתומה לסוס, כשחלף על פני שכנתו ינינה.

"תודה לאל שהבולשביקים הנבלים האלה הלכו סוף-סוף, וסטש שלי וכל האחרים יוכלו לשוב הביתה. כעת נוכל לסגור חשבון!" היא נופפה באגרופה. "נגרום להם לשלם על מה שעברנו " Pan Bóg dał nam się doczekać! " האל נענה לתפילותינו.

אשתו של סטש הייתה תמיד אישה כנועה, ופיוטר היה נבוך למשמע הארס בקולה.

קסיה, שישבה לצד אביה על מושב העץ, הרחיקה את זבובי הקיץ שזמזמו סביב כובע הלבד החבוט שלו. הדרך הייתה קלה לסוסה, וכל שהיה על פיוטר לעשות זה לפלוט שריקה מפעם לפעם כדי לעודד אותה לשמור על הקצב ולהתחמק מהעכברים שבדרך. כשהעגלה נטתה לצד שדות התירס והשיפון, הם חלפו על פני אישה זקנה בגרבי ניילון עבים ומגפיים שהוליכה פרות למרעה. "יברככם אלוהים," היא בירכה אותם בברכה מסורתית, וכרגיל הם הגיבו, "ייתן אלוהים."

פיוטר הביט בשדות שנפרשו עד לאופק ועוד הרחק משם, כל הדרך עד לסטארי מוסט. היה זה כל מה שגבר היה צריך: שדה תירס, סלק ותפוחי אדמה, שמש וגשם שיעזרו להם לגדול, כוח לקצור את היבולים וילדים להוריש להם את רכושו. ברור שהיה דבר אחד נוסף שגרם לעולם להיות שלם, אבל הוא ניסה לא לעסוק בכך. לאל הייתה כנראה סיבה לקחת את אנילצ'ה, על אף שלא הצליח להבין את המשמעות כשהוא והילדים היו כל כך זקוקים לה כאן. עדיין, לא היה זה תפקידו להטיל ספק ברצונו של האל.

כשהגיעו למקדש שליד הצומת הוא משך את המושכות כדי שקסיה, כרגיל, תוכל לקפוץ מטה ולקטוף חינניות וחמניות. הוא אהב לראות את זריזות ידיה הקטנות והחזקות, מסובבת את הגבעולים יחד ואורגת זר כדי להניחו למרגלות רגליו שותתות הדם של ישו.

"כשנמכור את התרנגולות שלנו נקנה מעט לחם מבֵּריש," אמר פיוטר. קסיה הנהנה בשמחה. היא אספה את צמותיה הקטנות וחיברה אותן בקצה ראשה, אבל לא חשוב עד כמה מתחה אותן, הן בקושי הגיעו לקצה אוזניה והיא הייתה זקוקה לסרט ארוך מאוד כדי לחבר ביניהן. מדי שבוע היה האופה בוחן אותה במבט חגיגי ומצהיר שהסרט מתקצר. ואז, בעוד היא מצחקקת, הוא היה מניח את ידיו מאחור ועליה היה לנחש איזו יד מחזיקה בלחמניית הצימוקים. לפני שהיו חוזרים הביתה היה אביה קונה לה סרט חדש.

עגלות הרעישו בעוברן על אבני הריצוף של השוק כשאיכרות עטופות באפור ובצעיפים חומים הגיעו עם סליהן. הן הניחו לפניהן גבינת קוטג' בשקיות מבד מוסלין, ביצים שנאספו בבוקר והיו עדיין מרוחות בהפרשות התרנגולות, מלפפונים חמוצים בחביות עץ וסירים מלאים חמאה זוהרת. בעיניים ביקורתיות בחרו עקרות הבית מתוך הסחורות, מחפשות פגמים כדי להוריד את המחיר. הלצות והתמקחויות היו חלק מיום השוק. הקתולים הגיעו לשוק כדי למכור את תוצריהם ואז קנו סירים, חולצות ומוצרי עור מהיהודים. מאוחר יותר היו הגברים נאספים במסבאה של שמואל לשתיית כוסית וודקה. כך תמיד התנהלו הדברים בעיירה, ככל שמישהו היה יכול לזכור.

ברגע שהתרנגולות נמכרו, משכה קסיה את אביה אל עבר המאפייה. רוב החנויות מסביב לכיכר היו בבעלות יהודים – סנדלרים, חייטים, חנוונים ומוכרי סדקית שתפרו, תיקנו ומכרו את מרכולתם בחזית החנויות וחיו בחלקן האחורי. ריח השמרים הטרי והחם שנישא מהחלות הטריות שבמאפייה גרם להם לנשום כה עמוק עד שבהונות רגליהם התקפלו. כרגיל, בימי שישי היה המדף שמאחורי הדלפק עמוס בכיכרות קלועות ומזוגגות בביצה אשר עליהן מפוזרים זרעי פרג, שרוב תושבי העיירה, לא רק היהודים, עמדו בתור לקנותן. בריש היה גבר גדול עם עור אדמומי ואופי מסביר פנים, אבל היום הוא נראה לבן כאילו לשו אותו. שקט ועסוק, הוא בקושי הבחין בקסיה ובפעם הראשונה לא הציק לה בנוגע לשערה.

פיוטר ספר כמה פרוטות עבור הלחם ועמד לעזוב כשבריש פלט אנחה ארוכה. "הם אומרים שהגרמנים יגיעו לכאן בקרוב," הוא אמר. פיוטר המתין. הוא הכיר את האופה היהודי ואת משפחתו כל חייו ולעתים לווה ממנו כסף עד לקציר הבא. "האנטישמים האלה אינם יכולים לחכות עד שהנאצים יגיעו לכאן. הידיים שלהם מתות לחבוט בנו," המשיך בריש.

פיוטר לא ידע מה לומר. המפלגה הנאציונליסטית האשימה את היהודים בשיתוף פעולה עם הבולשביקים. הם איימו לנקום, אבל איומים היו דבר אחד ומעשים היו דבר אחר. הוא החל לומר זאת באיטיות כשהאופה הרים את ידו הגדולה. "אני יכול להרגיש את השנאה באוויר," הוא אמר. "אני מכיר את הסימנים. זו לא הפעם הראשונה. אבל לא לעצמי אני חושש, אלא למשפחה שלי."

פיוטר זכר את בתו של בריש, מלכה, נערה גבוהה עם שיער אדמוני שלא ניתן לשליטה וחיוך שובבי, שנהגה לעזור במאפייה לפני שהתחתנה ועברה לסטארי מוסט. בריש הביט בו בעוצמה מרפת ידיים שגרמה לו לשפשף את מגפיו ברצפת העץ.

"הרבי שלנו אומר שהחיים הם כמו יום שוק, וכשנפגוש את בוראנו נצטרך לענות אם סחרנו בהגינות," אמר האופה.

פיוטר גירד את ראשו. הוא לא היה בטוח למה בריש מתכוון. "אתם דואגים יותר מדי," מלמל. הוא לקח כיכר תחת זרועו ויצא החוצה. כשחלף על פני ההמון שהתאסף סביב הכרזה האנטישמית הגביר את קצב צעידתו והלך היישר לעגלתו. קסיה הלכה בעקבותיו, מעיפה מבט עצוב לעבר חנות הסדקית. לא היה טעם להתחנן כשהייתה הבעה כזו על פניו.

כשהעגלה רעמה על לוחות הגשר, פיוטר שם לב לשלושה נערים שהתחבאו בין קני הסוף, עוקבים אחר נערות העיירה. בדיוק כפי שהוא עשה כשראה בפעם הראשונה את אנילצ'ה משתכשכת במי הנחל, חצאיתה עולה מעל לברכיה. איך גרונו התכווץ למראה ההבזק האסור של עכוזה העגול, הלבן. היא פרצה ברעם של צחוק כשהסתובבה וראתה אותו נועץ מבט בפה פעור, והתיזה עליו מים מכף רגל ועד ראש כך שיהיה לו קושי להסביר לאמו מדוע בגדיו רטובים.

הזיכרון עדיין גרם לו לחייך כשהרים את מבטו ומשך את המושכות כה חזק עד שגרם לסוסה ולעגלה להיעצר בפתאומיות. שורה של מכוניות מבריקות ואופנועים חדישים, שמעולם לא נראו באזורים אלה, נדחסו בדרך אל העיירה. כשהתקדם והתקרב ראה פיוטר חיילים גרמנים בקסדות וכפפות עור. כל דבר אצלם נראה מצוחצח, מבריק ומושלם, החל במגפיהם הגבוהים והחלקים וכלה במעיליהם הקצרים שנראה שעוצבו והותאמו לגופם. ריח מי הקולון נדף מהם, כמו חתנים.

הם עצרו בחזית שער הניצחון שקושט בפרחים, סרטים וכרזות. על השער הייתה תלויה תמונתו של היטלר, מוקפת בשלטים המודים לגרמנים על שחרור פולין מהקומוניסטים והיהודים. פיוטר עקב אחר כמה מנערות העיירה שרצו לפני המכוניות והושיטו לגרמנים זרים של פרחי אסטר, חמניות ונתחי לחם, ותהה מי ארגן את קבלת הפנים הזו. כשאחד הקצינים קד להודות על המתנות, נצנץ סמל הגולגולת שעל כובעו באור השמש. במקום התאסף קהל של בני העיירה, חלקם נופפו בדגלים וחייכו. אפילו האב אולשבסקי היה שם, נשען על קירה הלבן של הכנסייה, עיניו הממולחות קולטות הכול.

"אפשר לחשוב שהם מברכים גיבורים לשלום," מלמל פיוטר לעצמו. לפני פחות משנתיים טחן הצבא הזה את החיילים הפולנים, ילדים מסכנים שניסו להגן על ארצם עם נשק מתקופת קושצ'ושקו. לסוסים ולכידונים לא היה סיכוי מול מקלעים וטנקים. לא נראה צודק לקבל כעת את פניהם, אפילו אם הכריזו מלחמה על הרוסים. פיוטר עזב את בית הספר בגיל שתים-עשרה, והבעה רעיונות לא הייתה קלה עבורו, אבל כמה דברים היו ברורים כמו גלימה שחורה של כומר שמתנפנפת ברוח הקלילה.

בימים הבאים גדלה הקבוצה שהתקהלה מתחת לכרזה האנטישמית וקולות חבריה הפכו רועמים ומאיימים יותר. "יהודים הם בוגדים. הם מוצצים את דמה של פולין." הגידים בצווארו של ולאדק בולקה התנפחו עם כל מילה. האנשים הנמרצים ביותר היו אלו, כמו סטש שכנו של פיוטר, ששוחררו באחרונה מבתי הכלא הסובייטיים. הם האשימו את היהודים בכך שזממו עם הבולשביקים לרדוף את שכניהם הקתולים. גבר אחד צעק שהיהודים ניצלו פולנים הגונים והפכו אותם לשתיינים. אחר צעק שהם הרגו את ישו. הקולות נעשו סוערים יותר. הגיע הזמן לנקום.

פיוטר שמע שבעיירות הסמוכות הכו יהודים, בתי כנסת הושחתו וחנויות ובתים של יהודים רוסקו ונבזזו. על אף שלא ידע אם להאמין לשמועות, הוא לא סמך על ולאדק בולקה, מנהיג המפלגה הנאציונליסטית המקומית. בשנות ה-30 ארגן בולקה מיליציה חמושה באלות לשמירה מחוץ לחנויות היהודים כדי לוודא שאף קתולי לא ייכנס אליהן. רוב אנשי העיירה נמנעו מלהיכנס, אבל אגאטה, שעמדה להתחתן, התעלמה מהם ונכנסה לחנות סדקית של יהודי כדי לקנות בד סאטן לשמלת הכלולות שלה. שניים מתומכיו של בולקה פרצו פנימה, גררו אותה לסמטה שמאחורי הכיכר, הפילו אותה ובעטו בה עד שאיבדה את הכרתה. פיוטר זכר כמה מיררה בבכי כשהרופא אמר לה שהיא לעולם לא תוכל ללדת.

אחר צהריים מחניק אחד רכב פיוטר, מהרהר בעבר, עם הדגן שלו אל טחנת הקמח כאשר חשכו השמים וברקים הבליחו באופק. קרקוש גלגלי העץ הגדולים על הדרך הקשה הבריח להקה של עורבים אל שדות התירס, אבל ענפי הצפצפה והתרזה לא נעו והציפורים החרישו. גלגל הטחנה הסתובב כרגיל בזרם הגועש, אבל בתוך טחנת הקמח צעד יענקל רבינוביץ' הלוך ושוב, מלטף את זקנו השחור.

"הזמנים האלה קשים," הוא אמר, מניף את השקים הנפוחים לתוך העגלה. "אתה הלקוח הראשון שלי היום. הפשיסטים הפכו להיות בוטים יותר מאז שהגרמנים הגיעו לכאן. למה הם נגדנו? סבלנו תחת השלטון הבולשבקי בדיוק כמוהם. הם שלחו את הדוד והאחיין שלי לסיביר ואני לא יודע אם הם חיים או לא."

לאדם רגיל קשה מאוד להבין, חשב פיוטר כשמשך את המושכות בדרכו חזרה הביתה. תוך זמן קצר, כשהתקרבו אל הגשר, הגביר הסוס את דהירתו. כילד הוא עמד קרוב לאותו מקום כשסוסיו של הכפרי נבהלו. ככל שהאיש משך חזק יותר את המושכות והצליף בהם עם השוט, כך נכנסו הסוסים יותר ויותר לטירוף, נחרו ומיהרו במורד הגבעה, מטלטלים את ראשיהם לצדדים, קצף ניתז מפיותיהם, פרסותיהם העלו ענני אבק כאשר סטתה העגלה מצד לצד. פיוטר נדבק למקומו, עיניו פעורות מחרדה אך גם מהתרגשות, מפני שידע שזה יכול להיגמר בדרך אחת בלבד ולאף אחד אין את הכוח לעצור זאת. הסוסים שעטו מהר יותר ויותר עד שהגיעו לגשר הצר. העגלה התהפכה והתרסקה לתוך המים, מושכת אחריה את הסוסים. פיוטר זכר את העיניים מוכות הטירוף של החיות הנאבקות ואת אישוניהן המורחבים. כולם מיהרו לנחל, אבל הנהג היה תקוע מתחת לאחד הסוסים וטבע לפני שהצליחו להרים מעליו את החיה. הסוסים נפצעו והיה צריך לירות בהם. 

פיוטר סובב את העגלה לרחוב קושצ'ושקו כאשר ארבעה צעירים שהתגודדו ברחוב המאובק פנו אליו, מקללים ומנופפים במקלותיהם. "אנחנו נראה לבני זונות!" צעק אחד מהם. זה היה בנו של סטש, בוגדן, בחור זועף שהזכיר לפיוטר כלב שהיה קשור למקומו זמן רב מדי. כשהגיעה עגלתו לבחורים חש פיוטר בסירחון אלכוהול באוויר.

"עם כל השיכר ששתיתם, מוטב שלא תתקרבו לגפרור דולק!" קרא פיוטר.

בוגדן צעד לפני העגלה ולחש, "בן זונה, תיזהר או שנבוא לטפל בך אחרי שנגמור איתם!" הוא הציץ לתוך העגלה וצעק, "אז הבאת קמח מיענקל הז'יד?"

כשהרים את מקלו לדקור את השקים, נצנץ משהו באור ופיוטר ראה שבקצה המקל שובצו פיסות של סכיני גילוח. פיוטר הניף את מגלבו לעבר כתפו של בוגדן, אבל אחד מידידיו השתויים דחף אותו בזמן.

"היי, בוגדן, מי שם על הנאד הזקן. חייבים לזוז. יש לנו דברים טובים יותר לעשות!" והם זזו הצידה, צועקים ומקללים.

בוגדן היה בור, חשב פיוטר, ואבא שלו לא יותר טוב ממנו. הנערה הייתה, למעשה, האדם ההגון ביותר במשפחה, אבל הוא לא ראה אותה בסביבה כבר זמן רב.

רעם התגלגל במרחק וטיפות גשם גדולות ירדו על הגידולים כשהוביל את העגלה לתוך המשק. הוא ואנילצ'ה פינו את הקרקע כדי לשתול בה עצי תפוחים, סלק ותפוחי אדמה. לפעמים הם הפריעו לגיריות שהתחפרו עמוק באדמה. במאי, כשהלילך הסגול מילא את האוויר בבושמו מעורר הכיסופים, נהגה אנילצ'ה ללכת לפניו, מפזרת שתילי תפוחי אדמה מסינרה בעוד המחרשה שלו פולחת את האדמה.

פיוטר נאנח ממאמץ חליצת מגפי הגומי שלו, הפיל אותם על המפתן ונכנס לבית המשק המואר עמומות. כמו תמיד, הוא הביט לעבר תמונת החתונה לצד הצלחות שעל המזנון ופניה טובות הלב והחסונות החזירו לו מבט. בדרך כלל נוכחותה עודדה אותו, אבל אירועי היום הותירו בו דאגה. "משהו מתבשל," הוא אמר לתמונה.

קסיה זרקה עוד עץ לתנור ועד מהרה עלו אדים מהסיר המפויח וניחוח קמחי ומתוק של תפוחי אדמה מילא את הבית. על אף שהייתה רק בת שתים-עשרה, מאז מות אמה היא לקחה על עצמה את ניהול משק הבית. היה לה את שכלה של אנילצ'ה ופיוטר הצטער שהיה עליו להוציא אותה מבית הספר, אבל מישהו היה צריך לטפל בקטנים בעוד הוא חורש את האדמה או כורת עצים. הוא ניחם את עצמו בכך שחוכמת הנשים אינה מגיעה מהספרים.

אחרי שהניחה על השולחן את קערת החרס מלאת תפוחי האדמה, מילאה קסיה את הקנקן בחובצה (הנוזל שנשאר מן החלב או השמנת לאחר הפרדת החמאה)  וקראה לילדים לארוחת הערב. כולם הרכינו את ראשיהם, הצטלבו ומלמלו תפילת הודיה מהירה לאלוהים על מזונם. הם הביטו ברעבתנות על תפוחי האדמה והמתינו לאביהם בטרם יתחילו, כששמעו ממרחק את קול הנפץ, כמו קירות זכוכית מתנפצים. רגע מאוחר יותר נשמעו צרחות שגרמו להם להצטמרר. המזלגות שלהם ריחפו מעל לתפוחי האדמה, קפאו במחצית דרכן. מרישה, הצעירה ביותר, החלה לייבב. תרזקה בת השמונה הייתה הראשונה לדבר.

"טאטא, מה זה?" היא לחשה.

פיוטר לא ענה. תרזקה, הרגילה לטבעו השקט של אביה, לא שאלה שוב.

אחרי הארוחה, על אף שהשעה הייתה רק בין ערביים, הוא סגר את תריסי העץ ושלח את כל הילדים למיטה שחלקו בפינת החדר, מתחת לתמונה של הבתולה הקדושה וישו תינוקה. "אל תשכחו לומר את התפילה שלכם," הוא אמר.

אבל השטן השתחרר, והוא חש שיהיה צורך ביותר מאשר תפילות כדי לרסן אותו.

עם שחר, כשיצא פיוטר מהבית, הושיטה לו קסיה שתי פרוסות לחם עם גוש שומן חזיר, עטופים בבד צבעוני. הפעם הוא הלך היישר לבית שכנו. סטש היה בחצר, שערו הבהיר נפל על פניו הגרומות בעת שהשחיז את גרזנו.

פיוטר דיבר, מפגין כבוד ואדיבות , "באתי לדבר על בוגדן."

סטש קרץ לו קריצת הבנה. "אתמול בלילה הייתה מעט התלהבות בעיר – הוא עדיין ישן."

הוא הניח את הגרזן ושפשף את ידיו. "הטוחן לא יטחן קמח במשך זמן רב."

פיוטר חש בדם האוזל מפניו בעת שסטש ירק על הקרקע. "כולרע פשע קרף", הוא קילל. "הם חשבו שיוכלו לשלוט בנו עם החברים הבולשביקים שלהם. טוב, עכשיו נראה להם מי הבוס. בקרוב נסלק מכאן את מוצצי הדם האלה."

פיוטר כחכח בגרונו. "הבן שלך הוא שיכור בור. מקלל, מפחיד את הסוסים שלי עם מקל, מאיים לפזר את הקמח שלי."

סטש משך בכתפיו. "בסך הכול בחורים שמשתעשעים מעט," הוא אמר. "אתה לא זוכר כשאתה היית צעיר?"

"יותר טוב שתזהיר אותו שאם הוא יאיים עליי שוב הוא יחטוף ממני."

חיוכו של סטש נעלם. הוא הרים את הגרזן ונעמד כה קרוב עד שפיוטר היה יכול להריח את הניקוטין בנשימתו. "תיזהר לך, או שאתה תהיה זה שיחטוף את זה," הוא התנשף. "מעכשיו הדברים הולכים להיות שונים בעיר הזאת. אוהבי הבולשביקים יהיו תלויים על העצים."

בטון רגוע יותר הוא הוסיף, "מחר בבוקר בולקה יקיים מפגש בראדא (מועצה) והוא רוצה שכל הגברים יבואו. הוא ראש העיר עכשיו.

פיוטר לא הצליח להסתיר את תדהמתו.

"מהו נושא הפגישה?" הוא שאל.

סטש הפך להיות רהוט בצורה בלתי רגילה. "זוכר את היום שבו הגיע הקומנדנט ורצבורג לעיר? טוב, הוא שאל את בולקה מה מתכוונת המועצה לעשות בקשר ליהודים. הוא אמר שהמצב לא יכול להימשך."

"איזה מצב?"

הם אמרו שיש לנו יותר מדי יהודונים כאן. בכל אופן, בולקה אמר לו שאנחנו נטפל ביהודים בעצמנו." סטש התקרב לפיוטר, עיניו בוהקות. "תקשיב לזה. ורצבורג אמר לבולקה שמוטב שישאיר את הסוחרים היהודים, אבל בולקה אמר שאין צורך. 'יש לנו סוחרים נוצרים משלנו'. זה מה שהוא אמר להם!"

סטש, נגר שקינא במתחריו היהודים, כל כך נהנה מזה עד שחזר על הדברים בקול מתנגן. בולקה רוצה שכולנו נבוא מחר כך שהוא יוכל להגיד לנו מה אנחנו אמורים לעשות. הוא חשב על הכול, אפילו ארגן מיליציה כדי לוודא שהם לא יתחמקו. הם כבר התחילו למיין אותם בסטארי מוסט."

פיוטר חש תחושה מוזרה בשיפולי בטנו, תחושת בחילה שהלכה והתעצמה, וברגע שהצליח לחמוק מחצר שכנו הוא פנה אל היער. יער האורנים פלט ניחוח שרף וחזהו הבריק מזיעה כאשר הניף את הגרזן בקצב קבוע. דבר לא התקיים מלבד התנועה הקבועה של ידיו, הצליל הנקי של פגיעת הגרזן בעץ והשבבים שניתזו מהגזע הרטוב. עצים היו דברים חיים. ריחם היה מתוק, לשדם נבע מן הגזע אל כל ענף והם דיברו בינם לבין עצמם בלחישות מרשרשות. היו ימים שבהם היה שרוע על מחטי האורן הרכים בעיניים עצומות, וחשב שהוא יכול להבין את אשר אמרו. עם העצים ידעת מה מקומך; לא היה כל רוע מוחבא בשורשיהם. פעם הוא ניסה לומר זאת לאנילצ'ה, נבוך מדרכו המגושמת להגדיר דברים. אבל הוא ידע שהיא הבינה.

הוא הריח עשן. הוא הניח את הגרזן, ניגב את פניו וצווארו ועקב אחר מסלול האור אל מחוץ ליער כדי לראות מה בוער. האופק במזרח היה אדום קודר ועשן שחור היתמר מעליו. סטארי מוסט עלתה בלהבות והעשן נשב בכיוונם.

*

באותו ערב, לאורה המהבהב של עששית הנפט, רשם פיוטר בעפרון את הוצאותיו. כל אות נכתבה בתשומת לב רבה בספר תרגול ישן של קסיה. לפתע נהם הכלב שהיה קשור בחצר, נהימת אזהרה. רגע אחרי כן הוא שמע נקישות פראיות על הדלת. הוא הניח את העיפרון, הביט דרך החלון וראה שתי דמויות מכורבלות זו בזו. כשפתח את הדלת התמוטטה האישה כמו בובת סמרטוטים וצנחה לרצפה. פיוטר עצר את נשימתו. הייתה זו מלכה, בתו של האופה.

הבעת פניהם של הזוג הזכירה לו ציור של יום הדין, שבו חוטאים שעיניהם אחוזות בהלה ופיהם פעור היו משופדים, נשנקים, נשרפים ונקרעים לגזרים. שפתיה מכוסות הבועות של מלכה נעו, אך שום קול לא יצא מהן. במאמץ להרים את אשתו לחש הגבר, "מים, מים. למען השם, תן לה מעט מים."

פיוטר נעץ מבט בזוג שלפניו. בתנועה חדה הוא הורה להם להיכנס פנימה וסגר את הדלת אחריהם במהירות, מקווה ששכניו לא ראו אותם. הוא מזג כוס מים מהכד מצופה האמייל, אבל ידיה של האישה כל כך רעדו עד שרובם נשפכו לפני שיכלה להרים אותו אל שפתיה. יוסל עקב בדאגה אחר אשתו. בהתפרצות קצרת נשימה הוא אמר, "עזור לנו, בבקשה עזור לנו. הלכנו את כל הדרך מסטארי מוסט. היינו חייבים להתחבא בשדה תירס כדי שלא ימצאו אותנו. זה גיהינום עלי אדמות. גיהינום. הם רוצים להרוג את כולנו. הם חבטו באיש זקן עם מוט מתכת, תלשו ילדים מזרועות אמם. הם רדפו אחרי אחותי, וכשתפסו אותה..." הוא פרץ בבכי מר. "עזור לנו, בבקשה, אין לנו לאן ללכת. איננו מצורעים או פושעים, אבל אף אחד לא מוכן לתת לנו כוס מים. הם אמרו שאם לא נלך הם יקראו למשטרה. אישה אחת רצתה להכניס אותנו, אבל בעלה טרק בפנינו את הדלת ואיים לשסות בנו את הכלב."

מלכה לגמה מן המים ודיברה בפעם הראשונה. "אתה פיוטר מרצ'בסקי, נכון? אבא שלי אמר לי לפנות אליך אם אי פעם נזדקק לעזרה."

ידיו של פיוטר היו לחות ודביקות והוא הרגיש את כפות רגליו מזיעות בתוך הגרביים.

מריה הקדושה, מה הוא עומד לעשות איתם? הם אנשים כמוהו, גם אם הם לא מתפללים למריה הבתולה. אבל הם גם זרים. מלבד זאת שקנה מהם לחם ובגדים, ולעתים לווה מבריש כמה זלוטים, הוא לא באמת מכיר אותם. הוא השתתף בצערם, אבל זו לא אשמתו. הוא לא חילק את העולם ליהודים וקתולים או בולשביקים ונאצים.

האב אולז'בסקי אמר שהיהודים נדונו לנדוד בעולם מפני שהם צלבו את אדוננו, אבל אנילצ'ה אמרה שהיהודים בעיירה שלהם לא עשו זאת ושהיא מכירה את הדברים האלה. סטש אמר שמגיע להם בגלל שהם קומוניסטים, אבל הבולשביקים אמרו שהיהודים קפיטליסטים ומנצלים את הפועלים. הם יכולים להיות קומוניסטים וקפיטליסטים באותו זמן? אם הם היו קומוניסטים, איך זה שרבים מהם גורשו לסיביר? ואם היו קפיטליסטים, איך זה שרובם היו עניים כמו כולם?

כל החשיבה הזו גרמה לו כאב ראש, אבל מלכה ויוסל עדיין ישבו שם, לא מורידים ממנו את מבטיהם. הוא חייב לעשות משהו.

"כל מה שאנחנו צריכים זה מעט חציר בפינת האסם שלך," התחנן יוסל.

פיוטר השפיל מבט, מתאמץ למצוא מקום נוח בין המצפון והפחד שלו. האם יעז להתעמת עם בולקה, סטש והאחרים? הוא הציץ לעבר הצילום. אנילצ'ה, מה לעשות?

צל נפל על רצפת העץ והוא הסתובב וראה את קסיה עומדת שם. מה אם מישהו ישאל אותה אם ראתה יהודים? הוא שמע שמועות על זוג בעיירה סמוכה שהחביא משפחה יהודית ונתלה על עץ בחצר שלהם, לצד שני בניהם. הוא לא יכול לסכן את הילדות. אמרו לאנילצ'ה שההיריון האחרון עלול להרוג אותה, אבל היא העמידה את חייו של התינוק במקום בעל ערך רב יותר משלה. כששכבה שם על ערש דווי, לאחר לידת מרישה, היא הפקידה את הילדים באחריותו. זה מסכם את העניין. לא הייתה לו זכות לסכן את חייהם.

קסיה משכה בשרוולו. "הם יכולים להישאר מתחת לאסם."

לפני עשרים שנה, כשפרצה המלחמה עם רוסיה והחזית התקרבה לעיירה שלהם, עזר פיוטר לאביו לחפור את המקלט שמתחת לאסם. הם שמעו את ההפצצות וראו חיילים רוסים שיכורים מתנדנדים עם כוסות, מחפשים וודקה, שעונים ונשים בכל מקום. הוא היה אז ילד קטן ושמע את הנשים מתלחשות על נערות שהושארו מדממות בתעלות אחרי שהחיילים גמרו איתן. אבא שלו בנה את המקלט כדי להגן על אמו ואחיותיו. תודה לאל, מעולם לא השתמשו בו.

פיוטר בחן את הזוג שלפניו. מלכה הייתה מלאת גוף יותר ממה שזכר אותה והמקלט היה די קטן, אבל הוא העריך שהם יוכלו להסתדר שם. הוא יוכל להוציא אותם בלילה. אנילצ'ה לא תרצה שהם ימותו.

"אלוהים יגמול לך," הם המשיכו לומר, אוחזים בידו. הוא משך אותה במבוכה.

"זה רק לכמה ימים, עד שתחליטו מה אתם עושים." הוא דיבר בגסות יותר ממה שהתכוון.

בכל בוקר, אחרי שאביה יצא לשדות, הגישה קסיה לאחיותיה את ארוחת הבוקר שכללה חלב ולחם, ויצאה לאסם עם דלי שבו נשאה, בדרך כלל, פסולת מזון עבור החזירים. לאחר שהביטה לצדדים כדי להיות בטוחה שאף אחד לא משוטט סביב הבית, הזיזה את החציר שכיסה את דלת הסתרים והביטה לתוך החור המעופש והחשוך, שם בילו הפליטים שעות ארוכות. כבר עברו שלושה ימים מאז הגיעם והיא קיוותה שתוכל להוציא אותם לאוויר הפתוח, אבל היא ידעה מה הסכנה הצפויה להם אם ייראו. בזריזות היא מסרה להם קערת תפוחי אדמה וכד מים, לקחה את הפסולת שלהם בדלי והחזירה את דלת הסתרים למקומה, מותירה אותם שוב בחשכה אחרי הרגע המסנוור שחוו.

בלב כבד חצתה את החצר, שם רדפו מרישה ותרזקה אחרי התרנגולות. אחרי שהניחה את הדלי היא שרטטה קלאס על העפר בעזרת מקל והראתה להן איך לשחק. "אם תדרכו על הקו, תלכו לגיהינום," היא אמרה. האחיות שלה קפצו וצחקקו כשהיא שמעה רשרוש בין שיחי הלילך מאחוריהם. ענף נשבר. היא זרקה את האבן, ניגשה לראות מה פשר הרשרוש וגלתה שכמה תרנגולות מסתובבות שם.

בבוקר הבא, כשפיוטר חידד את החרמש שלו בחצר, חרק השער הקדמי והוא הרים את עיניו כדי לראות את שכנו הולך לקראתו. סטש נראה כמי שמריח את האוויר. "הם נמצאים בכל העיירה," הוא אמר.

פיוטר המשיך לחדד כדי להעסיק את ידיו. "מי?"

"כמה מהיהודונים הצליחו להתחמק מסטארי מוסט ואנחנו מחפשים אותם. אם נמצא כמה מהם בסביבה..." ובמקום לסיים את המשפט, החווה סטש תנועת חיתוך לרוחב גרונו.

פיוטר ניסה להישמע רגוע. "למה באת אליי?" סטש משך בכתפיו. "רק חשבתי להזכיר את זה." הוא חייך חיוך אכזרי. "לא הייתי רוצה שמישהו משכניי יהיה תלוי על עץ התפוח שלו!"

מיד לאחר שהלך ניגש פיוטר אל האסם, שפתיו נעו בעודו חוזר על הדברים שיאמר. אלוהים רוצה שנעזור זה לזה, אבל הוא לא מצפה מאיתנו למות בשביל האחרים. הוא וידא שאף אחד לא עוקב אחריו, דחף הצדה את החציר, הרים את דלת הסתרים והתכופף קדימה.

"זו מלכה!" התנשף יוסל. "יש לה צירים!"

פיוטר ההמום הציץ לתוך המקלט. כשהתרגלו עיניו לחשכה ראה את מלכה יושבת וראשה בין ידיה, בטנה הבולטת נראתה בבירור. "מרי, אם האלוהים, רחמי עלינו," מלמל פיוטר. איזה זמן להביא ילד לעולם. המחשבה הבאה שלו גרמה לו להישטף בזיעה קרה.

"טוב, עכשיו תינוק," הוא אמר. "לא סיפרת לי שעומד להיוולד תינוק." הוא בלע את רוקו וניגב את הזיעה ממצחו. "זה לא מתאים לי. יש לי שלושה ילדים לחשוב עליהם," הוא גמגם. "תינוקות בוכים המון... כולם ישמעו אותו... אתם יודעים מה הולך שם. אם מישהו ישמע את הבכי של התינוק, אנחנו נשלם כולנו. אתם, אני והילדים שלי... אדון יוסל, אני בטוח שאתה מבין... אתה מבין מה אני מנסה להגיד..." גרונו נחסם.

יוסל נעץ בו מבט בעיניים זועמות. "אבל היא לא יכולה ללדת כאן, אין מספיק מקום."

פיוטר יכול היה רק לנענע בראשו. זה המצב שלכם. בחרתם דרך ללכת בה בלי לדעת לאן היא תוביל, עד שלפתע אין דרך חזרה.

למטה במקלט, כשהצירים החלו להתקדם, מלכה גנחה ונאנקה.

פיוטר קיבל החלטה. הוא סגר את דלת האסם ונעל אותה מבפנים. "תני לי את היד," הוא אמר למלכה.

הם הצליחו להרים את מלכה, יוסל דוחף מלמטה ופיוטר מושך מלמעלה. פניה היו חיוורות ומעוותות מכאב. היא החזיקה את בטנה ונשכה את שפתיה בניסיון לא לצרוח. המרווח בין הצירים התקצר כעת. פיוטר הטיח את החציר שהערים על הכניסה למקלט כדי שהיא תוכל לשכב. הוא הביט הצידה והושיט לה פיסת עץ.

"תנשכי את זה כשהכאבים יגיעו כדי שלא תוציאי הגה," הוא אמר.

מלכה אחזה בידו של יוסל, וכשהתרוממה ולחצה את התינוק החוצה בלטו גידי צווארה כחבלים, בעוד הוא מנגב את מצחה הרטוב ומקווה שלא תראה את הייאוש על פניו.

לפתע התקשת גופה, וכאשר החליק גופו של העולל החוצה, מרוח בדם, פרצה יבבה שקטה מבין שיניה הקפוצות. זה בן. כשחתך יוסל את חבל הטבור והניח את הוולד על בטנה, נשטפו פניה של מלכה בדמעות.

מעליה, במשך רגע ארוך, הביטו שני הגברים האחד על השני בשתיקה ושניהם ידעו עד כמה נורא מובנו של המבט.

כאשר מילא הבכי הראשון של העולל את חללו של האסם, הניח יוסל את ידו על הפה הקטן. דמעות זרמו על לחייו כאשר ביטא את הקללות על ראשם של הרודפים אחר החפים מפשע לעולמי עד. הבכי נמוג וגופו הקטן של הילד התרפה.