מזרקות גן העדן
ארתור סי. קלארק
אודיסיאה הוצאה לאור
The Fountains of Paradise
by: Arthur C. Clarke
Translation Copyright © 2005, by Odyssey Publishing House
מאנגלית: עומר נבו
עטיפה: אבי כץ
כתובת האתר באינטרנט: www.odyssey4you.co.il
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת ובכתב מהמו"ל.
הקדמה
"מגן העדן לטאפרוביין המרחק ארבעים ליגה; שם ניתן לשמוע את פכפוך מזרקות גן העדן."
על פי המסורת: דווח על ידי הנזיר מריניולי (1335 לספירה).
הארץ לה אקרא טאפּרובֵיין אינה קיימת בפועל, אך גבולותיה חופפים כדי תשע עשיריות את שטחו של האי ציילון (סרי-לנקה של היום). אף כי ב'אחרית דבר' יובהר אלו מקומות, אירועים ודמויות מבוססים על עובדות, הקורא לא יטעה אם יניח שככל שהסיפור נשמע מופרך יותר, כן רבה קרבתו למציאות.
השם "טאפרוביין" נהגה כיום כנחרז עם "אֵין" (או Plain), אולם ההגייה הקלאסית הנכונה היא "טַאפּ-רוֹבּ-א-ני" – כפי שמילטון, כמובן, ידע היטב והדגים ב'שיבה לגן-העדן', כרך IV.
I
הארמון
1
קאלידסה
הכתר נהיה כבד יותר ויותר ככל שחלפו השנים. כאשר הבודהידארמה הנכבד, מהנָאיַיקי תֵ'רו, הניחו לראשונה – ובאי-רצון רב – על ראשו, הופתע הנסיך קאלידָסה מקלות משקלו. עתה, עשרים שנה מאוחר יותר, המלך קאלידסה היה מוכן בחפץ-לב לוותר על נזר הזהב המשובץ יהלומים, כל אימת שטקסי החצר אפשרו זאת.
היתה מעט מאוד טקסיות שם, על הפסגה סחופת הרוחות של המבצר הסלעי; צירים ועותרים ספורים הגיעו לשטוח את בקשתם בגבהים המאיימים הללו. רבים מאלה שיצאו למסעם אל יקָאגַלַה סבו על עקבותיהם כשהגיעו אל קטע הדרך התלול האחרון, העובר ממש בעד מלתעות האריה הרובץ שנדמה כעומד לזנק מפני הסלע. מלך קשיש לעולם לא יוכל לשבת על כס רם ונישא זה. באחד הימים קאלידסה יהיה חלוש מכדי להעפיל אל ארמונו שלו, אך הוא פקפק אם יום זה אמנם יגיע; אויביו הרבים בוודאי יחסכו ממנו את השפלת הגיל.
אויבים אלה נקבצו עתה. הוא נשא מבטו צפונה, כאילו יש בכוחו כבר לצפות בצבאותיו של אחיו למחצה, השב לתבוע את כס המלכות המוכתם בדם של טאפרוביין. אולם האיום היה עדיין מרוחק, מעבר לימים מוכי מונסון; ולמרות שקאלידסה נתן אמון רב יותר במרגליו מאשר באסטרולוגים שלו, היתה נחמה בידיעה שאלה, כמו גם אלה, הסכימו בעניין זה.
מַלגארָה המתין עשרים שנה כמעט, רוקם תוכניות ומגייס את תמיכתם של מלכים זרים. אך אויב סבלני ומתוחכם יותר ארב כמטחווי יד, לנצח נשקף משמי הדרום. החרוט המושלם של סְרי קאנדָה, ההר הקדוש, נראה היום קרוב מאי פעם, מתנשא מעל המישור המרכזי. למן שחר ההיסטוריה הוא עורר יראה בלב הצופים בו. תמיד היה קאלידסה מודע לנוכחותו המהורהרת ולעוצמה שסימל.
אך למהנאייקי ת'רו לא היו צבאות, ולא פילים השועטים אלי קרב בתרועות רמות וחיטים מונפות. הכהן הגדול היה רק איש זקן בגלימה כתומה, שנכסיו החומריים היחידים הם קערת נדבות ועלה דקל להסתתר תחתיו מפני החמה. בעוד השמשים והנזירים פחותי הדרג מלמלו סביבו מזמורי קודש, הוא פשוט ישב בדממה כשרגליו שלובות תחתיו – ואיכשהו התערב בגורלם של מלכים. היה זה מוזר מאוד...
האוויר היום היה כה צלול עד שקאלידסה הצליח להבחין במקדש, שהתגמד בשל המרחק לראש חץ לבן זעיר במרום הפסגה של סרי קאנדה. הוא לא נראה כמלאכת אדם, והזכיר למלך את ההרים הכבירים יותר שראה בצעירותו, כששהה כאורח למחצה ובן-ערובה למחצה בחצרו של מהינדָה הגדול. כל הענקים שהגנו על קיסרותו של מהינדה נשאו עטרות כאלה, העשויות מחומר גבישי זוהר עבורו לא נמצאה מילה בשפת טאפרוביין. ההינדים האמינו שהיה זה סוג של מים שעברו התמרה קסומה, אבל קאלידסה צחק לאמונות תפלות כאלו.
הנצנוץ השנהבי נמצא במרחק שלושה ימי מסע בלבד – אחד לאורך דרך המלך, בין יערות ושדות אורז, ושני ימים נוספים במעלה המדרגות המפותלות שלעולם לא יוכל לטפס בהן שוב, כי בסופן שכן האויב האחד ממנו פחד ושאותו לא יוכל להכניע. לעתים הוא קינא בעולי הרגל, עת הבחין בלפידיהם המתווים קו דק של אש על פני ההר. הקבצן שפל הרוח ביותר יוכל לקדם את השחר המקודש ולקבל את ברכות האלים, אך שליט כל הארץ לא יכול היה לעשות כן.
אבל הוא מצא נחמות שונות, לפחות לזמן מה. מוגנים בחפיר וסוללת עפר, שכנו הבריכות והמזרקות, וגני התענוגות עליהם הרעיף מאוצר מלכותו. וכאשר עייף מהם, עמדו לרשותו גבירות הסלע – הן העשויות בשר ודם – אותן זימן לעיתים פחות ופחות תכופות, ומאתיים הדמויות בנות-האלמוות הבלתי משתנות עמן חלק את מחשבותיו, כי לא יכול היה לבטוח באחרים.
הרעם הרעים בשמי המערב. קאלידסה פנה מעם קדרותו מבשרת הרעה של ההר אל תקוות הגשם הרחוקה. המונסון אחר להגיע השנה; האגמים המלאכותיים שהזינו את מערכת ההשקיה הסבוכה של האי התרוקנו כמעט. בתקופה זו של השנה, אמור היה להיראות בוהק המים במקווה העצום מכולם – אותו, כך ידע היטב, המשיכו נתיניו לכנות בשם אביו: פָרָוואנָה סָמוּדרָה, הים של פרוואנה. הקמתו הושלמה רק לפני שלושים שנה, אחרי דורות של עמל ויגע. בימים מאושרים יותר, ניצב הנסיך הצעיר קאלידסה גאה ליד אביו, בשעה שמגופי השערים הגדולים נפתחו והמים נותני החיים נשטפו על פני האדמה הצמאה. בכל רחבי הממלכה לא היה מראה מלבב יותר מאשר הגלים העדינים בראי המים, באגם מעשה ידי אדם זה, בו השתקפו הכיפות והמגדלים הצרים של רנאפּוּרָה, עיר הזהב, הבירה העתיקה שנטש למען חלומו.
שוב התגלגל הרעם, אך קאלידסה ידע שהבטחתו הבטחת שווא היא. אפילו כאן, במרומי סלע השטן, האוויר נותר ללא ניע, חסר חיים; לא היה שמץ מן המשבים הפתאומיים, האקראיים, שבישרו את בוא המונסון. לפני שיגיעו הגשמים, בצורת עלולה להתווסף לדאגותיו.
"הוד רוממותך," נשמע קולו הסבלני של משרתו, "הצירים עומדים לעזוב. הם מבקשים לחלוק לך כבוד."
אה, כן, אותם שני שגרירים חיוורי פנים מעבר לאוקיינוס המערבי! הוא יצטער כשילכו, כי הם הביאו בשורות מופלאות בטאפרוביינית העילגת שבפיהם. אך שום בשורה, כך הודו, לא תשתווה במופלאותה למבצר-ארמון זה שבשמיים.
קאלידסה הפנה את גבו אל כיפתו הלבנה של ההר ואל האדמה השחונה, הבוהקת, והחל לרדת במדרגות השחם אל אולם קבלת הפנים. מאחוריו, המשרת ועוזריו נשאו תשורות של שנהב ואבנים טובות עבור הגברים הגבוהים, הגאים, שהמתינו לשאת ברכת פרידה. במהרה הם יובילו את אוצרות טאפרוביין אל מעבר לים, אל עיר הצעירה בכמה מאות שנים מרנאפורה; ואולי, למשך זמן קצר, תוסח דעתו של הקיסר הדריאנוס ממחשבותיו הכבדות.
* * *
כשגלימתו בוהקת כלהבה כתומה כנגד קירותיו הלבנים של המקדש, ה-'מהנאייקי ת'רו' פסע לאיטו אל תל העפר הצפוני. הרחק למטה השתרע מאופק לאופק לוח השחמט של שדות האורז, הקווים השחורים של תעלות ההשקיה, הנצנוץ הכחול של הפרוואנה סמודרה, ומעבר לים שעל היבשת ריחפו הכיפות הקדושות של רנאפורה כבועות ערטילאיות, עצומות לאין שיעור, אם נוכחת במרחקן האמיתי. במשך שלושים שנה הוא צפה במראה המשתנה תדיר, אבל נוכח שלעולם לא יתפוס את כל פרטי מורכבותו. צבעים וקווי מתאר השתנו מדי עונה; בעצם, עם כל ענן חולף. גם ביום שהוא עצמו יחלוף מן העולם, הרהר הבודהידארמה, הוא עדיין יראה משהו חדש.
רק דבר אחד פגם במלאכת המחשבת של הנוף המופלא. זעיר ככל שהצטייר בשל הגובה הרב, סלע השטן – העשוי אבן אפורה – דמה לפולש זר. האגדה סיפרה שיקאגלה היה חלק מפסגת ההימלאיה מַצמיחת העשב אותה הפיל האל-הקוף האנומן, כשנחפז להביא את התרופות ואת ההר לחבריו לנשק עם תום הקרבות של הרמָייאנָה.
ממרחק זה, כמובן, אי אפשר היה להבחין בפרטים של מעשה האיוולת של קאלידסה, למעט קו קלוש דק שרימז על סוללת המגן החיצונית של גני התענוגות. אבל אם פעם נתקלת בו, כה רב היה רישומו של סלע השטן עד כי לעולם לא שכחת את החוויה. ה-'מהנאייקי ת'רו' ראה בעיני רוחו בבהירות, כאילו עמד בתווך ביניהם, את טפרי כפותיו העצומות של האריה מזדקרות מהסלע החשוף – ואילו מעליו נתגלו במעורפל הביצורים שעליהם, מה קל להאמין, עדיין התהלך המלך המקולל...
הרעם הנמיך והתנפץ, מתעצם במהירות ובכוח כה רב עד שנדמה שהוא מרעיד את ההר עצמו. ברצף מתמשך של תרועות ושברים הוא דהר על פני הרקיע וגווע במזרח. שניות ארוכות התגלגלו ההדים סביב שפת האופק. איש לא יוכל לראות בזה אות מבשר לגשמים הקרבים ובאים; מועדם המתוכנן היה בעוד שלושה שבועות, ובקרת המונסון מעולם לא טעתה ביותר מעשרים וארבע שעות. כאשר נמוגו ההדים, המהנאייקי פנה אל בן הלוויה שלו.
"זה מה ששווים נתיבים ייעודיים לכניסה חוזרת," אמר בשמץ רוגזה שאינה יאה למי שהינו ממשיך דרכו של הדארמה. "האם השגנו קריאת מונה?"
הנזיר הצעיר יותר דיבר בקצרה לתוך מיקרופון פרק היד שלו, והמתין לתשובה.
"כן – השיא היה מאה ועשרים. חמישה דציבלים מעל השיא האחרון."
"שלח את המחאה הרגילה למרכז קנדי או לבקרת גאגרין, או מה שזה לא יהיה. במחשבה שנייה, מוטב אם תגיש תלונה לשניהם. לא שזה ישנה משהו, כמובן."
כשמבטו עוקב אחר נתיב האד המתפזר לאיטו בשמיים, לבודהידארמה מהנאייקי ת'רו – השמונים וחמישה – היתה פתאום פנטזיה לגמרי לא נזירית. לקאלידסה בוודאי היה טיפול הולם עבור מפעילי קו חלל שחשבו רק במונחים של היחס בין דולרים לקילו במסלול לווייני... טיפול שכלל, יש להניח, שיפוד על כלונסאות, או פילים עוטי מתכת, או שמן רותח.
אבל החיים, כמובן, היו פשוטים יותר לפני אלפיים שנה.
2
המהנדס
חבריו, שמספרם הלך ופחת באופן מצער כל שנה, קראו לו יוהַן. העולם בכללו, כשנזכר בו, קרא לו ראג'ה. שמו המלא גילם חמש מאות שנות היסטוריה: יוהן אוליבר דה אַלוויס סרי ראג'אסינג.
בעבר, תיירים אשר ביקרו באיזור הסלע ביקשו להנציחו במצלמותיהם ובמכשירי הקלטה; אבל הדור החדש לא ידע דבר על הזמנים בהן פניו היו המפורסמות ביותר במערכת השמש. הוא לא הצטער על תהילת העבר, שכן היא הביאה לו את הכרת התודה של האנושות כולה. אך היא גם טמנה בחובה חרטות על השגיאות שעשה וצער על חיי אדם שהושחתו לריק, אובדן שיכול היה להיחסך עם מעט יותר ראיית הנולד או סבלנות. כמובן שעכשיו, מנקודת ראות היסטורית, קל להבין מה צריך היה לעשות כדי למנוע את משבר אוקלנד, או כדי לכנס את חותמי אמנת סמרקנד העקשנים. היתה זו שטות מצידו להאשים את עצמו בטעויות הבלתי נמנעות של העבר, אך עם זאת, לעיתים מצפונו ייסר אותו יותר מהכאבים הנמוגים שגרם הקליע הפטגוני הנושן.
איש לא האמין שפרישתו תימשך זמן כה רב. "אתה תחזור בתוך שישה חודשים," אמר לו נשיא העולם צ'וּ. "הכוח ממכר."
"לא בשבילי," ענה, תשובה אמיתית למדי.
כי הכוח נפל בחלקו מבלי שחיפש אחריו. תמיד היה זה סוג מיוחד ומוגבל של כוח – כוחו של יועץ, לא של מוציא לפועל. הוא היה רק עוזר מיוחד (שגריר בפועל) לעניינים מדיניים, אחראי ישירות בפני הנשיא והמועצה, והצוות שלו אף פעם לא מנה יותר מעשרה. אחד עשר, אם נמנה את 'אריסטו'. (לוח הבקרה שלו עדיין הכיל גישה ישירה לזיכרון ולמאגרי עיבוד הנתונים של 'ארי', והם שוחחו זה עם זה מספר פעמים בשנה). אבל לקראת הסוף, המועצה קיבלה את עצותיו ללא סייג, והעולם העניק לו חלק ניכר מההכרה שהייתה צריכה להינתן לפקידים העלומים של מחלקת השלום.
כך שהיה זה השגריר-לעת-מצוא ראג'אסינג שזכה לכל הפרסום כשהוא עובר ממוקד פורענות אחד לשני, פה מחניף לאגו כלשהו, שם מרגיע משברים, מתמרן את האמת במיומנות שאין דומה לה. מבלי לשקר ממש, כמובן; זה עלול היה להיות הרה אסון. בלי הזיכרון חסין-הכשל של ארי, הוא לעולם לא היה מצליח לקיים בידו את השליטה והפיקוח על הרשתות הסבוכות שלפעמים נאלץ לטוות על מנת לאפשר לאנושות לחיות בשלום ובשלווה. כאשר החל ליהנות מהמשחק לשם המשחק עצמו, הגיעה העת לפרוש.
זה היה לפני עשרים שנה, והוא אף פעם לא הצטער על החלטתו. מי שניבאו שהשעמום יצליח במקום בו נכשלו פיתויי הכוח, לא הכירו את האדם ולא הבינו את שורשיו. הוא שב אל השדות והיערות של נעוריו והתגורר רק קילומטר אחד מהסלע הגדול שהאפיל על ילדותו. הווילה שלו מוקמה ממש מאחורי הסוללה שהקיפה את גני התענוגות, והמזרקות שעיצב האדריכל של קאלידסה התיזו עכשיו את מימיהן בחצרו של יוהן לאחר אלפיים שנות שתיקה. המים זרמו עדיין במובילי האבן המקוריים; דבר לא השתנה, מלבד מאגרי המים במרומי הסלע שהתמלאו עתה בעזרת משאבות חשמליות ולא על ידי שורות של עבדים מיוזעים.
השגת אותה פיסת אדמה רווית היסטוריה לעת פרישתו הסבה ליוהן סיפוק רב, יותר מכל דבר אחר בקריירה שלו, ומימשה חלום שלא האמין כי יתגשם אי פעם. ההישג תבע שימוש בכל מומחיותו הדיפלומטית, בתוספת סחיטה מעודנת במחלקת הארכאולוגיה. מאוחר יותר נשאלו שאלות בכנסת המדינה, אך למרבה המזל הן נותרו ללא מענה.
אחת משקיעות השמש היותר מרהיבות של טאפרוביין החלה לשנות את שמי המערב כאשר ריחופית קטנה הגיחה בדממה בינות לעצים ונעצרה ליד עמודי השחם של האכסדרה (סגנון צ'וֹלָאי אמיתי מתקופת רנאפורה המאוחרת – ומשום כך אנכרוניזם מושלם כאן. אבל רק פרופסור סראת' העיר על כך; ושב והעיר על כך בכל פעם, כמובן).
מתוך נסיון ממושך ומר, ראג'אסינג למד לעולם לא לבטוח ברושם הראשוני, אך גם לא להתעלם ממנו. הוא ציפה שוָנֵוָואר מורגן, בדומה להישגיו, יהיה אדם גדל גוף ומרשים. במקום זאת, התגלה המהנדס כבעל קומה ממוצעת ומטה, ועל סמך מבט חטוף ניתן היה לכנותו שברירי. אולם הגוף העדין היה שרירי כולו, והשיער השחור ככנף עורב הקיף כמסגרת פנים שנראו צעירות במידה ניכרת מחמישים ואחת שנים. מצגת הווידאו שנמצאה בתיקיית הביוגרפיות של ארי לא החמיאה לו; היה עליו להיות משורר רומנטי, או פסנתרן קונצרטים, או אולי שחקן גדול המרתק אלפי אנשים על ידי אומנותו. ראג'אסינג ידע להבחין בעוצמה כשנתקל בה, שהרי כוחניות היתה עיקר עיסוקו, ועכשיו עמד מולה פנים אל פנים. יש להיזהר מאנשים קטנים, אמר לעצמו תכופות, כי הם הכוח המניע והמטלטל את העולם.
ויחד עם מחשבה זו ניעור בו ניצוץ ראשון של דאגה. כמעט בכל שבוע הגיעו ידידים ותיקים ואויבים ותיקים לאתר נידח זה כדי להתעדכן ולהעלות זיכרונות מן העבר. הוא קידם בברכה אורחים כאלה, כי הם הקנו דפוס של המשכיות לחייו. תמיד הוא ידע, בדיוק רב למדי, מה מטרת הפגישה. אולם, למיטב ידיעתו, למורגן ולו לא היו שום תחומי התעניינות משותפים, מעבר לאלה המשותפים לכל אדם בתקופתם. הם מעולם לא נפגשו ולא התנהלה שום תקשורת ביניהם. הוא בקושי זיהה את שמו של מורגן. בלתי רגילה עוד יותר היתה העובדה שהמהנדס ביקש ממנו לקיים את הפגישה בחשאיות.
על אף שראג'אסינג נענה לבקשה, הוא עשה זאת מתוך תחושה של טינה. לא היה עוד צורך בסודיות כלשהי בחייו השלווים; הדבר האחרון בו חפץ עתה היה שמסתורין רב חשיבות יפלוש לקיומו המאורגן כהלכה. לא עוד עסק בתפקידים המחייבים אבטחה; לפני עשר שנים – או שמא מוקדם יותר? – שומרי ראשו הועברו מתפקידיהם על פי דרישתו. אך מה שהטריד אותו יותר מכול לא היתה החשאיות, אלא תמיהה מוחלטת. המהנדס הראשי (יבשה) של 'תאגיד הבניה הארצי' לא יצא למסע של אלפי קילומטרים רק כדי לבקש את חתימתו, או לבטא מילים שטחיות ונדושות של תייר מצוי. הוא בוודאי בא במטרה מסוימת, וראג'אסינג, על אף שניסה, לא הצליח לשער מהי.
אפילו בתקופת שירותו הציבורי, לראג'סינג לא היתה הזדמנות לעמוד בקשר עם 'ת.ב.א'; בהשוואה לגופים מקצועיים אחרים של הפדרציה העולמית, פעולותיהן של שלושת מחלקותיו – יבשה, ים, חלל – אף על פי שהיו ענקיות, לרוב לא הגיעו לכותרות. רק כאשר אירע כשל טכני מרחיק לכת, או התנגשות עם פעילים סביבתיים או היסטוריים, הגיח הארגון מתוך הצללים. העימות האחרון מסוג זה התרחש בגלל הצינור האנטארקטי, אותו פלא הנדסי של המאה העשרים ואחת, שנבנה כדי לשאוב פחם מופשר ממאגרי הקוטב הנרחבים ולהעבירו אל תחנות הכוח ובתי החרושת ברחבי העולם. 'ת.ב.א' הציע, בהשפעת שכרון חושים אקולוגי, להשמיד את שרידי הצינור ולהשיב את האדמה לפינגווינים. מיד פרצו זעקות מחאה מצד ארכיאולוגים תעשייתיים, שנתקפו זעם לנוכח ההצעה ההרסנית, ומצד שומרי הטבע, שהצביעו על כך שהפינגווינים פשוט אהבו את הצינור הזנוח. הצינור סיפק להם מגורים ברמה שממנה לא נהנו מעולם, ותרם לפיצוץ אוכלוסין שהלווייתנים הקטלניים התקשו להתמודד איתו. 'ת.ב.א' נכנע ללא מאבק.
ראג'אסינג לא ידע אם מורגן היה מעורב ב'פאשלה' השולית הזאת. מכל מקום, שמו נקשר עתה עם הניצחון הגדול ביותר של הארגון...
'הגשר האולטימטיבי', כך כינו אותו, ואולי בצדק. ראג'אסינג, וכמוהו מחצית האנושות, ראו כיצד מורם חלקו האחרון בעדינות אל השמיים על ידי ה'גראף צפלין' – כשלעצמו אחד מפלאי התקופה. כל המתקנים המפוארים של ספינת האוויר סולקו על מנת לחסוך במשקל; בריכת השחייה המפורסמת רוקנה ממימיה, והכּוּרים פלטו את יתרת חומם הישר לתוך שקי הגז במגמה להגביר את העילוי. זו היתה הפעם הראשונה שמטען של למעלה מאלף טון הורם באוויר לגובה של שלושה קילומטרים, והתהליך כולו, ללא ספק לאכזבתם של מיליוני הצופים, התנהל ללא תקלה.
שום ספינה לא תחלוף שוב על פני עמודי הרקולס מבלי לחלוק כבוד לגשר האדיר ביותר שהאדם בנה, וכנראה יבנה אי פעם. המגדלים התאומים שבין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי היו המבנים הגבוהים בעולם, ניצבים זה מול זה מעבר לחמישה עשר קילומטרים של חלל; חלל ריק מכל עצם, להוציא את הקשת המדהימה והעדינה של גשר גיברלטר. תהיה זו זכות לפגוש את האיש שהגה זאת, גם אם איחר בשעה.
"קבל את התנצלותי, השגריר," אמר מורגן כשיצא מן הריחופית. "אני מקווה שהאיחור לא גרם לך לאי נוחות."
"לגמרי לא; עיתותי בידי. כבר סעדת, אני מקווה?"
"כן. כשבוטלה טיסת המעבר דרך רומא, הם לפחות נתנו לי ארוחת צהריים מצוינת."
"מן הסתם טובה יותר משהיית מקבל במלון יקאגלה. סידרתי לך חדר ללילה – המלון נמצא במרחק של קילומטר בלבד. אני חושש שיהיה עלינו לדחות את הדיון שלנו עד לארוחת הבוקר."
מורגן נראה מאוכזב, אבל משך בכתפיו בהשלמה. "בסדר, יש לי מספיק עבודה שתעסיק אותי. אני משער שבבית המלון יש ציוד עזר משרדי מלא, או לפחות מסוף תקני."
ראג'אסינג צחק. "אינני ערב לכך שתמצא שם משהו מתוחכם יותר מטלפון. אבל יש לי רעיון טוב יותר. בעוד כחצי שעה, אני לוקח כמה ידידים אל הסלע. יתקיים שם מופע אור-קולי עליו אני ממליץ בחום, ואתה מוזמן מאוד להצטרף אלינו."
הוא חש בהיסוסו של מורגן, שניסה לחשוב על תירוץ מנומס.
"זה אדיב מאוד מצידך, אבל אני באמת חייב להתקשר אל המשרד שלי..."
"תוכל להשתמש במסוף שלי. אני מבטיח לך שהמופע מרתק, ונמשך רק כשעה. הו, שכחתי – אתה אינך רוצה שמישהו ידע על בואך. טוב, אני אציג אותך בתור דוקטור סמית' מאוניברסיטת טסמניה. אני משוכנע שידידי לא יזהו אותך."
ראג'אסינג לא התכוון להעליב את אורחו, אבל אי אפשר היה לטעות בהבזק הרוגזה הקצר שחלף בפניו של מורגן. חושיו של הדיפלומט לשעבר התעוררו לפעולה באופן אוטומטי, והוא תייק את התגובה בזיכרונו לשם התייחסות נוספת בעתיד.
"אני בטוח שהם לא יזהו," אמר מורגן, וראג'אסינג הבחין בקולו בנימת מרירות שאין לטעות בה. "דוקטור סמית' נשמע בסדר גמור. ועכשיו – אם יותר לי להשתמש במסוף שלך."
מעניין, חשב ראג'אסינג בעודו מוליך את אורחו אל תוך הבית, אבל אולי חסר חשיבות. השערה: מורגן אדם מתוסכל, אולי אפילו מאוכזב. קשה להבין מדוע, שהרי היה אחד מאנשי המקצוע המובילים בתחומו. וכי מה עוד הוא רוצה? היתה רק תשובה ברורה אחת; ראג'אסינג הכיר היטב את הסימפטומים, ולו רק בגלל שבמקרה שלו המחלה כילתה את עצמה מזה זמן רב.
"התהילה מדרבנת," דקלם ללא קול. איך ההמשך? "תשישות אחרונה של מוח אצילי... לבוז להנאות, לחיות את ימי העמל."
כן, זה עשוי להיות ההסבר לאי שביעות הרצון שקלטו האנטנות שלו, הרגישות עדיין. ופתאום הוא נזכר שהקשת הכבירה המחברת את אירופה ואפריקה נקראה כמעט תמיד הגשר... לפעמים גשר גיברלטר... אבל מעולם לא גשר מורגן.
ובכן, הרהר ראג'אסינג בינו לבין עצמו, אם תהילה אתה משחר, דוקטור מורגן, לא תמצא אותה כאן. אז מדוע לעזאזל הגעת לטאפרוביין הקטנה והשלווה?
אודות הספר
קטלוג ספרים
מוזלים - עותקים אחרונים
