האלים עצמם

א. אסימוב

THE GODS THEMSELVES

by: Isaac Asimov

1972 by Isaac Asimov © Copyright

Published by arrangement with Doubleday,

a division of the Doubleday Broadway Publishing Group, a division of Random House, Inc.

Translation Copyright © 2002, by Odyssey Publishing House

מאנגלית: אורי שגיא

עטיפה: אבי כץ

e-mail: abook4u@bezeqint.net

כתובת האתר באינטרנט: www.odyssey4you.co.il

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת ובכתב מהמו"ל.

למין האנושי

בתקווה שננצח במלחמה

נגד הטיפשות, ביום מן הימים

חלק ראשון       נגד הטיפשות...                עמוד 9

חלק שני          ...האלים עצמם...            עמוד 63

חלק שלישי       ...נלחמים לשווא?            עמוד 147

הערה

סיפור זה מתחיל בפרק שש. אין זו טעות. יש לי נימוקים הגיוניים לכך. אז קיראו ו...  כך אני מקווה, תיהנו.

נגד הטיפשות

6

"לא טוב!" אמר למונט בחדות. "לא התקדמתי לשום מקום". הבעתו אמרה הגות עמוקה, שהתאימה היטב לעיניו רבות ההבעה ולחוסר הסימטריות הקל בסנטרו המאורך. הבעת ההגות העמוקה השתלטה עליו בשעותיו היפות ביותר, וזו לא הייתה אחת מהן. ראיונו הרשמי השני עם האלאם הסתיים בכישלון מוחץ אף יותר מהראשון.

"אל תהיה דרמטי". אמר מיירון ברונאוסקי בשלווה. "לא ציפית להשיג התקדמות. אמרת לי כך בעצמך". הוא עסק בהשלכת בוטנים לאוויר ותפיסתם בפיו עגול השפתיים. לעולם לא פספס. הוא לא היה גבוה מאוד, ולא מאוד רזה.

"זה לא הופך את זה לנעים. אבל אתה צודק, זה לא משנה. ישנם דברים אחרים שאני יכול לעשות ובכוונתי לעשות, ומלבד זאת, אני מסתמך עליך. אם רק תצליח למצוא –"

"אל תסיים, פיט. שמעתי את זה כבר. כל שעלי לעשות הוא לפענח את דפוסי החשיבה של אינטליגנציה אל-אנושית."

"אינטליגנציה על אנושית. היצורים מהיקום המקביל מנסים להיות מובנים."

"ייתכן שזה כך." נאנח ברונאוסקי, "אבל הם מנסים לעשות זאת באמצעות האינטליגנציה שלי, שאני נוטה לחשוב שהיא טובה מהאנושית, אולם לא בהרבה. לעתים, בחשכת הליל, אני שוכב ער ותוהה אם אינטליגנציות שונות יכולות לתקשר כלל. או לחילופין, אם היה לי יום רע במיוחד, האם למינוח 'אינטליגנציות שונות' יש משמעות כלשהי."

"יש לו." אמר למונט בפראות, ידיו מתכדרות לאגרופים בכיסי חלוק המעבדה שלבש. "משמעותו האלאם ואני. משמעותו הגיבור-טיפש הזה, דוקטור פרדריק האלאם, ואני. אנחנו אינטליגנציות שונות, מכיוון שכאשר אני מדבר אליו הוא לא מבין. פניו המטופשות נעשות אדומות יותר, עיניו חורגות מחוריהן ואוזניו נאטמות. הייתי אומר שמוחו מפסיק לתפקד, אבל חסרות לי ההוכחות לקיומו של מצב פעיל כלשהו ממנו מוחו יכול להיעצר."

ברונאוסקי מלמל, "איזו דרך להתבטא כלפי אבי משאבת האלקטרונים".

"זה בדיוק העניין. האב המוצהר של משאבת האלקטרונים. לידת ממזר, יותר מכל דבר אחר. תרומתו הייתה האחרונה בחשיבותה. אני יודע".

"גם אני יודע. סיפרת לי על כך לעתים קרובות," ברונאוסקי הטיל בוטן נוסף לאוויר.

1

הכל התרחש שלושים שנים לפני כן. פרדריק האלאם היה רדיוכימאי, החותמת על עבודת הדוקטורט שלו הייתה עדיין לחה, והוא לא הפגין כל סימן להיותו מזעזע עולמות.

מה שהחל לזעזע את העולם הייתה העובדה שבקבוק ובו חומר כימי שסומן כ-"טונגסטן מתכתי" ניצב על שולחנו. הבקבוק לא היה שלו; הוא מעולם לא השתמש בו. הייתה זו ירושה מאיזה יום מעורפל בו אחד משוכניו הקודמים של המשרד רצה טונגסטן מסיבה שנשכחה מזה זמן רב. למעשה, החומר כבר לא היה טונגסטן. הבקבוק הכיל כדוריות קטנטנות של דבר מה שכעת כבר התחמצן במידה רבה – אפור ומאובק. חסר תועלת לאיש.

יום אחד נכנס האלאם למעבדה (ליתר דיוק היה זה בשלושה באוקטובר שנת אלפיים ושבעים), התחיל לעבוד, הפסיק זמן קצר לפני השעה עשר בבוקר, בהה בבקבוק והרים אותו. הבקבוק היה מאובק כתמיד, הסימון דהוי כתמיד. האלאם קרא, "אלוהים אדירים; מי לעזאזל התעסק עם זה?"

זה, לפחות, מה שסיפר דניסון, ששמע את ההערה וסיפר על כך ללמונט שנות דור לאחר מכן. הסיפור הרשמי, כפי שהוא מופיע בספרים, השמיט את המינוחים המדויקים. מהסיפור מתקבל הרושם כי האלאם הוא כימאי חד עין, שם לב לשינויים ומסיק מהם מסקנות מרחיקות לכת באופן מיידי.

אין זה נכון. להאלאם לא היה כל צורך בטונגסטן; לחומר לא היה כל ערך עבור האלאם, ולכל מי שהתעסק איתו בעבר לא נודעה כל חשיבות בעיניו. אולם, הוא שנא כל חיטוט בשולחנו (כמו רבים אחרים) וחשד באחרים שהם משתוקקים, בזדון, לחטט בו.

איש לא הודה שיש לו מידע כלשהו בעניין. לבנג'מין אלן דניסון, ששמע את ההערה המקורית, היה משרד מצדו השני של הפרוזדור. דלתות המשרדים היו פתוחות. הוא הביט מעלה ונתקל במבטו המאשים של האלאם.

דניסון לא חיבב במיוחד את האלאם (אף אחד לא חיבב אותו במיוחד) וישן רע במיוחד בלילה הקודם. הוא עלץ, כך סיפר מאוחר יותר, על הסיכוי להוציא את המרה השחורה שלו על מישהו, והאלאם היה המועמד המושלם.

כאשר האלאם החזיק את הבקבוק מול פניו, דניסון נרתע לאחור בדחייה. "למה לי, בשם כל השדים, להיות מעוניין בטונגסטן שלך?" דרש. "איזו סיבה יש למישהו להתעניין בו בכלל? אם תתבונן בבקבוק, תבחין שהוא לא נפתח כבר עשרים שנה; ואם לא היית מניח את כפותיך המלוכלכות עליו, היית רואה שאיש לא נגע בו."

סומק עז התפשט באיטיות על פניו של האלאם. הוא אמר בקשיחות, "תקשיב, דניסון, מישהו שינה את תכולת הבקבוק. זה לא טונגסטן."

דניסון הרשה לעצמו נחירת בוז קטנה, אך מורגשת. "איך אתה יכול להבחין?"

מדברים כגון אלה, הטרדות חסרות חשיבות ועלבונות חסרי תכלית, עשויה ההיסטוריה.

הייתה זו הערה אומללה. עבודת הדוקטורט של דניסון, טרייה כזו של האלאם, הייתה מרשימה בהרבה, והוא נחשב לצעיר-החדש-והמבריק של המחלקה. האלאם ידע זאת, וגרוע אף יותר, דניסון ידע זאת, ולא ניסה להסתיר את זה. ההערה "איך אתה יכול להבחין?" עם ההדגשה הברורה, שלא ניתן לטעות בה, על המלה "אתה", הייתה מניע עיקרי לכל מה שהתרחש לאחר מכן. אילולא זה, האלאם לעולם לא היה נעשה למדען הגדול והמכובד ביותר בהיסטוריה, אם להשתמש במינוח המדויק בו התבטא דניסון לאחר מכן בראיונו עם למונט.

באופן רשמי, האלאם הגיע למעבדה באותו בוקר הרה גורל, הבחין בהיעלמות הכדוריות האפורות המאובקות – כשאפילו האבק בתוך הבקבוק נעלם – ובמקומו מצא מתכת אפורה-כסופה. באופן טבעי, הוא החל לחקור –

אבל נניח את ההסבר הרשמי בצד. אילו רק הגביל דניסון את עצמו לתשובה שלילית פשוטה, או משיכת כתף, רוב הסיכויים שהאלאם היה שואל אחרים, ולבסוף מתייאש מהאירוע הבלתי מובן, מניח את הבקבוק בצד ומניח לטרגדיות מאוחרות יותר, קטנות או משמעותיות (תלוי במשך הזמן שהיה עובר עד לתגלית), להנחות את העתיד. בכל מקרה, לא היה זה האלאם שהיה רוכב על הסערה לגבהים.

אולם ההערה המשפילה – "איך אתה יכול להבחין?", לא הותירה להאלאם ברירה אלא לענות בחימה פראית, "אני אראה לך שאני יודע".

לאחר מכן, דבר לא יכול היה לעצור בעדו. מלאכת הניתוח של המתכת במיכל הישן הפכה לראשונה בסדר העדיפויות שלו, ומטרתו הראשונה במעלה הייתה למחוק את השחצנות מפניו דקות האף של דניסון, ואת האזכור הקבוע לבוז משפתיו החיוורות.

דניסון מעולם לא שכח את הרגע הזה, כיוון שהייתה זו הערתו שלו שדחפה את האלאם אל פרס הנובל, ואותו אל תהומות השכחה.

הוא לא ידע, באותה עת (ואם היה יודע, לא היה אכפת לו), שהייתה בהאלאם עקשנות בלתי ניתנת לשבירה, הצורך הפחדני של זה שאינו יודע להגן על גאוותו, ושגאווה זו תביא אותו רחוק יותר מכפי שכשרונו הטבעי של דניסון היה מסוגל.

האלאם פעל מיד ובישירות. הוא לקח את המתכת למחלקה לניתוח ספקטרוגרפי. בהיותו כימאי קרינה היה זה צעד טבעי. הוא הכיר את הטכנאים שם, הוא עבד עמם, והוא היה תקיף. הוא היה תקיף עד כדי כך, למעשה, שהמלאכה נעשתה לפני פרויקטים אחרים, בעלי חשיבות גדולה יותר.

מנתח המסות אמר לבסוף, "ובכן, זה לא טונגסטן."

פניו הרחבות וחסרות ההומור של האלאם התמלאו קמטים בחיוך מהיר. "בסדר גמור. נגיד את זה לדניסון החכם בלילה. אני רוצה דו"ח ו–"

"אבל חכה רגע, ד"ר האלאם. אני אומר לך שזה לא טונגסטן, אבל זה לא אומר שאני יודע מה זה".

"מה זאת אומרת שאתה לא יודע מה זה?"

"אני מתכוון לכך שהתוצאות מגוחכות". הטכנאי חשב לרגע. "בלתי אפשרי, למעשה. היחס של מטען המסה שגוי לחלוטין".

"שגוי באיזה אופן?"

"גבוה מדי. זה פשוט לא ייתכן".

"ובכן, אם כך," אמר האלאם, ובלי קשר למניע שדחף אותו, הערתו הבאה הובילה אותו לדרך אל פרס הנובל, וניתן אפילו לטעון שבצדק, "תבדוק את מאפייני תדירות קרינת הרנטגן שלו ותסיק מזה לגבי המטען. אל תשב שם סתם ותאמר שזה בלתי אפשרי."

טכנאי מוטרד נכנס למשרדו של האלאם כמה ימים לאחר מכן.

האלאם התעלם מההבעה המוטרדת על פניו של הטכנאי – הוא מעולם, ואף פעם, לא היה רגיש – ואמר, "האם מצאת –" הוא שלח מבט מוטרד משלו לעבר דניסון, שהיה ישוב ליד השולחן במעבדתו שלו, וסגר את הדלת. "האם מצאת את המטען האטומי?"

"כן, אבל הוא לא נכון".

"בסדר, טרייסי. מדוד אותו שוב".

"עשיתי זאת יותר מתריסר פעמים. הוא שגוי".

"אם ערכת את המדידות, זהו זה. אל תתווכח עם העובדות".

טרייסי גירד באוזנו ואמר, "אני מוכרח, דוק'. אם אני מתייחס למדידות ברצינות, אז מה שנתת לי הוא פלוטוניום-186."

"פלוטוניום-186? פלוטוניום-186?"

"המטען הוא פלוס 94. המסה 186".

"אבל זה לא ייתכן. לא קיים איזוטופ כזה. לא יכול להיות."

"זה בדיוק מה שאני אומר לך. אבל אלו תוצאות המדידות."

"אבל מצב כזה מותיר את הגרעין בחוסר של יותר מחמישים ניוטרונים. אתה לא יכול לקבל פלוטוניום-186. אתה לא יכול לשים תשעים וארבעה פרוטונים בגרעין יחד עם תשעים ושניים ניוטרונים בלבד ולצפות שהוא יחזיק מעמד אפילו טריליון טריליוניות השניה."

"זה מה שאני אומר לך, דוק'," אמר טרייסי בסבלנות.

ואז האלאם עצר לחשוב. היה חסר לו טונגסטן, ואחד האיזוטופים שלו, טונגסטן-186, היה יציב. בטונגסטן-186 יש 74 פרוטונים ו-112 ניוטרונים בגרעין. האם יכול דבר כלשהו להפוך עשרים ניוטרונים לעשרים פרוטונים? זה לבטח בלתי אפשרי.

"האם יש סימנים כלשהם לרדיואקטיביות?" שאל האלאם, מנסה למצוא את דרכו החוצה מהמבוך.

"חשבתי על זה," אמר הטכנאי. "הוא יציב. יציב לחלוטין."

"אז זה לא יכול להיות פלוטוניום-186."

"זה מה שאני אומר לך, דוק'."

האלאם אמר בייאוש, "ובכן, תן לי את החומר."

לבדו שוב, הוא ישב והביט בבקבוק, מוכה אלם. האיזוטופ הקרוב ביותר ליציבות של פלוטוניום הוא פלוטוניום-240, כש-146 ניוטרונים נדרשים על מנת לאפשר ל-94 פרוטונים להידבק יחד במראית עין של יציבות חלקית.

מה עליו לעשות כעת? העניין היה מעבר ליכולתו והוא הצטער שבכלל התחיל אותו. אחרי הכל, הייתה לו עבודה ממשית שזקוקה נואשות שיעשה אותה, ולעניין הזה – התעלומה הזו – אין כל קשר אליו. טרייסי עשה טעות מטופשת או שספקטרומטר המסות השתגע, או –

ובכן, אז מה? תשכח את כל הסיפור.

אלא שהאלאם לא יכול היה לעשות זאת. במוקדם או במאוחר, דניסון  בוודאי ייכנס למשרדו, ועם החצי חיוך המעצבן שלו, ישאל על הטונגסטן. מה יוכל האלאם לומר במקרה זה? האם יוכל לומר, "זה לא טונגסטן, בדיוק כפי שאמרתי לך"?

דניסון בוודאי ישאל, "או, אם כך מה זה?"

ואין דבר שיכול לגרום להאלאם לחשוף את עצמו ללעג שיבוא בעקבות ההכרזה שזה פלוטוניום-186. עליו למצוא מה זה, ועליו לעשות זאת בעצמו. הוא לא יכול לסמוך על אף אחד אחר, מן הסתם.

כך שכשבועיים לאחר מכן הוא נכנס למעבדתו של טרייסי, באופן שניתן לתאר רק כזעם ממדרגה ראשונה.

"היי, לא אמרת לי שהחומר הזה אינו רדיואקטיבי?"

"איזה חומר?" שאל טרייסי מייד, ואז נזכר.

"החומר לו קראת פלוטוניום-186", אמר האלאם.

"אה. הוא היה יציב."

"יציב בערך כמו המצב הנפשי שלך. אם אתה קורא לזה חוסר-רדיואקטיביות, אז מקומך בחנותו של שרברב."

טרייסי כיווץ גבותיו בהבעת חוסר רצון. "בסדר, דוק'. תעביר לי את החומר וננסה." ואז אמר, "אינני מבין! זה אכן רדיואקטיבי. לא בהרבה, אבל בכל זאת. אני לא מבין כיצד יכולתי לפספס את זה."

"ועד כמה אני יכול לסמוך על השטות שאמרת על פלוטוניום-186?"

כעת תפס העניין את האלאם בצווארו. התעלומה הטרידה אותו עד כדי כך שהפכה לעלבון אישי. מי-שלא-היה האדם שהחליף את הבקבוקים, או את תוכנם, מוכרח היה להחליפם שוב או לייצר מתכת, במטרה להציגו כטיפש. בכל מקרה, הוא מוכן היה להפוך את העולם על מנת לפתור את העניין אם יתעורר הצורך – ואם יוכל.

הייתה בו עקשנות, והתמדה שלא ניתן היה להסיט בקלות, והוא ניגש הישר לג.ס. קנטרוביץ', שהיה אז בשנה האחרונה בקריירה המפוארת שלו. היה קשה לגייס את עזרתו של קנטרוביץ', אבל מרגע שהושגה, היא הביאה במהרה לתוצאות.

יומיים לאחר מכן, למעשה, הוא נכנס למשרדו של האלאם בסערת רגשות. "האם התעסקת בזה בידיך?"

"לא הרבה," אמר האלאם.

"ובכן, אל תעשה זאת. אם יש לך עוד מהחומר, אל תעשה זאת. הוא פולט פוזיטרונים."

"אוה?"

"הפוזיטרונים האנרגטיים ביותר שאי פעם ראיתי... והנתונים שלך לגבי הרדיואקטיביות נמוכים מדי."

"נמוכים מדי?"