העיר והכוכבים
ארתור סי. קלארק
אודיסיאה הוצאה לאור
The City and The Stars
by: Arthur c. Clarke
מאנגלית: רני גרף
ציור עטיפה:
e-mail: abook4u@bezeqint.net
כתובת האתר באינטרנט: www.odyssey4you.co.il
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת ובכתב מהמו"ל.
כמו אבן חן זוהרת נחה העיר בחיק המדבר. פעם ידעה תמורות ושינויים, אבל עתה הזמן חלף על פניה. לילות וימים עברו על פני המדבר, אך ברחובות דיאספר היה תמיד אחר הצהריים, והחשכה מעולם לא ירדה עליה. לילות החורף הארוכים היו יכולים לזרות כפור על המדבר כשנעלמה הלחות באוויר הדליל של כדור הארץ הקפוא – אבל העיר לא ידעה חום, אף לא קור. לא היה לה מגע עם העולם החיצון; היא היתה יקום בפני עצמו.
בני אנוש בנו ערים בעבר, אבל מעולם לא עיר שכזאת. חלקן שרדו במשך מאות שנים, חלקן אלף שנים בטרם טשטש הזמן אפילו את שמותיהן. דיאספר לבדה עמדה בפני הנצח וגוננה על עצמה ועל כל החוסה בה כנגד שחיקת העידנים האיטית, כנגד החורבן וההתפוררות, החלודה והרקב.
מאז נבנתה העיר נעלמו האוקיינוסים מעל פני האדמה, והמדבר עטף את כדור הארץ. ההרים האחרונים נכתשו לאבק על ידי הרוח והגשם, והעולם התייגע מליצור נוספים. לעיר לא היה אכפת; הארץ עצמה יכולה להתפורר, אך דיאספר עדיין תגונן על ילדי אלה שיצרו אותה, תישא אותם ואת אוצרותיהם בבטחה במורד הזמן.
הם שכחו רבות, אך הם לא ידעו זאת. הם הותאמו באופן מושלם לסביבתם כשם שהיא הותאמה להם, שכן הם תוכננו יחדיו; מה שהיה מעבר לחומות העיר לא היה, מעניינם; היה זה משהו שנחסם בפניהם. דיאספר היתה כל שהיה קיים, כל שהיו צריכים, כל שהיו יכולים לדמות. לא היה חשוב להם כלל שפעם כבש האדם את הכוכבים.
ואף על פי כן מדי פעם התעוררו המיתוסים הישנים ורדפו אותם, והם זעו באי-נוחות כשהעלו בזיכרונם את האגדות על האימפריה בזמן שדיאספר הייתה בראשית ימיה ושאבה את דם החיים שלה מקשרי מסחר בין שמשות רבות, הם לא ביקשו להשיב את הימים ההם כיוון שהיו שבעי רצון בסתיו הנצחי שלהם, תהילת האימפריה השתייכה לעבר ושם היה עליה להישאר, שכן הם זכרו כיצד הגיעה האימפריה לקצה. המחשבה על הפולשים לבדה גרמה לצינת החלל עצמה להתגנב אל עצמותיהם.
אז ישובו אל החיים ואל החמימות שבעיר, אל תור הזהב הארוך שתחילתו כבר נשכחה ואבדה וסיומו עדיין רחוק. בני אנוש אחרים חלמו על עידן שכזה, אבל הם לבדם הגיעו אליו.
הם חיו באותה העיר, התהלכו באותם רחובות פלאיים ובלתי משתנים, ויותר מאלף מיליון שנים חלפו עברו להן.
1
שעות ארוכות פילסו את דרכם ממאורת התולעים הלבנות. אפילו, עתה לא היו יכולים להיות בטוחים שכמה מן המפלצות החיוורות לא רודפות אחריהם – וכוחם של כלי נשקם כמעט תש. חצי האור שלפניהם, ששימשו כמדריכיהם המסתוריים במבוכי הר הגביש, רמזו להם להוסיף להתקדם. לא הייתה להם בררה אלא להמשיך בעקבות החצים, אם כי, כפי שכבר קרה מספר כה גדול של פעמים בעבר, הם היו עלולים להובילם לסכנות נוראות.
אלווין הביט לאחור כדי לוודא שכל חבריו עודם עמו. אלייסטרה הייתה מאחוריו. היא נשאה את כדור אור התמיד הצונן, אשר חשף בפניהם זוועות רבות ויופי רב מאז החלה ההרפתקה שלהם. הזוהר החיוור הציף את המסדרון הצר וניתז מן הקירות הנוצצים; כל עוד החזיק כוחו של הכדור מעמד יכלו לראות לאן מועדות פניהם ולהבחין בכל סכנה גלויה לעין. אולם אלווין ידע היטב שהסכנות הגדולות ביותר במערות הללו היו אלה שכלל לא היו גלויות לעין.
מאחורי אלייסטרה נאבקו נאריליאן ופלוראנוס במשקל המטולים שלהם. אלווין תהה מדוע, היו המטולים הללו כה כבדים, הואיל והיה פשוט למדי לצייד אותם במחוללי אנטי-כבידה. הוא תמיד חשב על עניינים מעין אלה, אפילו בזמן הרפתקאותיהם המסוכנות ביותר. כאשר חצו הרהורים שכאלה את מחשבתו, נראה כאילו מרקם המציאות רטט לרגע ומבעד לעולם החושים היה יכול להציץ אל יקום אחר, שונה לחלוטין...
המסדרון הסתיים בקיר אטום. האם בגד בהם החץ פעם נוספת? לא – כשקרבו אל הקיר החל הסלע להתפורר לאבק. גליל מתכתי מסתחרר שהתרחב בהדרגה לבורג ענק חדר לקיר. אלווין וחבריו נסוגו לאחור והמתינו שהמכונה תפרוץ דרכה אל המערה. בחריקה מחרישת אוזניים של מתכת על סלע – חריקה שוודאי הדהדה בכל מנהרות ההר והעירה את כל יצורי הבלהות! – פרצה המכונה התת-קרקעית מבעד לקיר ועצרה לידם. דלת עצומה נפתחה קאליסטרון הופיע בפתח וצעק אליהם להיחפז. ("מדוע קאליסטרון?" תהה אלווין. "מה הוא עושה כאן?") כעבור רגע היו כבר במקום מבטחים, והמכונה היטלטלה קדימה והחלה במסעה במעמקי האדמה.
ההרפתקה הסתיימה. בקרוב, כפי שקרה תמיד, הם יהיו בבית – וכל הפלאים, האימה וההתרגשות יהיו מאחוריהם. הם היו עייפים ומרוצים.
אלווין היה יכול לראות בגלל השיפוע שהמכונה התת-קרקעית התקדמה מטה אל מעמקי האדמה. ככל הנראה ידע קאליסטרון מה הוא עשה, וזו הייתה הדרך שהובילה הביתה. עם זאת היה חבל...
"קאליסטרון," אמר לפתע, "מדוע לא נתקדם כלפי מעלה? איש אינו יודע כיצד נראה באמת הר הגביש. כמה נפלא יהיה לצאת במקום כלשהו על מורדותיו, לראות את השמים ואת האדמה סביבו. שהינו זמן רב מדי מתחת לפני האדמה."
בעודו הוגה את המילים הללו ידע באורח כלשהו שלא היו אלה המילים הנכונות. אלייסטרה השמיעה צעקה חנוקה, פנים המכונה נרעד כאילו היה השתקפות מימית, ומאחורי קירות המתכת שסבבו אותו אלווין הציץ פעם נוספת ביקום האחר. נראה היה כאילו שני העולמות התעמתו זה עם זה, תחילה שלט האחד ואחר כך – האחר. לפתע פתאום הכול עבר. תחושה של שבר, של תלישות – והחלום הסתיים. אלווין היה שוב בדיאספר בחדרו המוכר, צף סנטימטרים ספורים מעל הרצפה בשעה ששדה הכבידה הגן עליו ממגע ישיר עם חומר גס.
ושוב היה הוא עצמו. זו הייתה המציאות – והוא ידע היטב מה יקרה עתה.
אלייסטרה הופיעה ראשונה. היא הייתה מודאגת יותר מאשר מוטרדת, כיוון שהייתה מאוהבת באלווין מאוד.
"או, אלווין!" היא קוננה והביטה בו מטה מהקיר שבו התממשה לפתע, "זו היתה הרפתקה כה מרגשת! מדוע היית צריך לקלקל אותה ?"
"אני מצטער, לא התכוונתי – פשוט חשבתי שזה רעיון טוב –"
הוא הופרע על ידי הגעתם הבו-זמנית של קאליסטרון ופלוראנוס.
"עכשיו תקשיב, אלווין," פתח קאליסטרון. "זוהי הפעם השלישית שבה הפרעת להתפתחות הסאגה. אתמול שברת את רצף המאורעות כשרצית לטפס אל מחוץ לעמק הקשת בענן. וביום שקדם לו הפרעת לכול כשניסית להגיע אל מקור קו-הזמן שחקרנו. אם אינך יכול לשמור על הכללים, תצטרך ללכת לבדך."
כעסו ניכר בו היטב והוא נעלם ועמו פלוראנוס. נאריליאן לא הופיע כלל; מן הסתם נמאס לו מהעניין כולו. נותרה רק בבואתה של אלייסטרה שהביטה בעצב אל אלווין.
אלווין הטה את שדה הכבידה, קם על רגליו והלך אל עבר השולחן שהתממש מולו. קערת פירות הופיעה עליו – אך לא היה זה המזון שהתכוון אליו מפני שמחמת הבלבול נדדו מחשבותיו. הוא לא רצה לחשוף את טעותו, לכן בחר את הפרי שנראה לו המסוכן פחות מכולם והחל למצוץ ממנו בזהירות.
"ובכן," אמרה אלייסטרה לבסוף, "מה בכוונתך לעשות?"
"זה לא יעזור," אמר והחמיץ את פניו קלות, "אני חושב שהכללים טיפשיים. חוץ מזה, איך אני יכול לזכור אותם כשאני עוזב את הסיפור? אני פשוט מתנהג באופן שנראה טבעי, את לא רצית להעיף מבט בהר?"
עיניה של אלייסטרה התרחבו באימה.
"המשמעות הייתה לצאת החוצה!" היא השתנקה.
אלווין ידע שלא היה טעם להמשיך בוויכוח. היה זה מחסום שהפריד בינו ובין כל אנשי עולמו והיה עלול לדון אותו לחיים מלאי תסכול. תמיד הוא, שאף לצאת החוצה, במציאות ובחלום כאחד. בקרב כולם בדיאספר נתפס 'החוצה' כסיוט שלא היו מסוגלים לעמוד מולו. הם מעולם לא דיברו על הנושא, אם היה אפשר להימנע מכך; הנושא היה גס ומושחת. אפילו ג'זראק, המדריך שלו, לא היה מוכן לומר מדוע.
אלייסטרה עדיין צפתה בו בתימהון אך ברכות. "אתה אינך מאושר, אלווין," אמרה. "אף אחד לא צריך להיות לא מאושר בדיאספר. הנח לי לבוא ולדבר אתך."
אלווין נד בראשו ללא אדיבות. הוא ידע לאן זה יוביל, ועתה רצה להיות לבדו. מאוכזבת שבעתיים נעלמה אלייסטרה משדה הראייה שלו.
בעיר בת עשרה מיליון בני אנוש, חשב אלווין, אין איש שהיה יכול לדבר עמו. אריסטון ואטאניה חיבבו אותו בדרכם, אבל עתה, כשתקופת המשמורת שלהם עמדה להסתיים, הם שמחו לתת לו לעצב בכוחות עצמו את שעשועיו ואת חייו. בשנים האחרונות, כשהסטייה שלו מהמתכונת הרגילה הלכה והפכה ברורה, הוא חש לעתים קרובות באי-הנחת של הוריו, לא ממנו – בפני זה אולי היה יכול להתייצב ואף להיאבק, אלא מחוסר המזל המוחלט שבחר בהם מכל המיליונים שבעיר וגרם להם לפגוש דווקא בו כאשר צעד אל מחוץ להיכל הבריאה לפני עשרים שנה.
עשרים שנה. הוא זכר את הרגע הראשון שלו ואת המילים הראשונות ששמע מעולם: "ברוך הבא אלווין, אני אריסטון, האב הממונה שלך, וזוהי אטאניה, אמך." למילים לא הייתה אז כל משמעות, אך הן נחרטו במוחו במדויק. הוא זכר כיצד הביט מטה על גופו; עתה היה גבוה יותר במספר סנטימטרים, אך הוא השתנה במעט מרגע הולדתו. כשהגיע אל העולם היה כבר גופו מפותח כמעט לגמרי; הוא יהיה שונה במעט, למעט מספר שינויי גובה, כאשר יעזוב בעוד אלף שנים.
לפני הזיכרון הראשון הזה לא היה כלום. יום אחד אולי ישוב ה'כלום' הזה, אבל המחשבה על כך הייתה כה רחוקה שהוא לא חש דבר ביחס לכך, בשום דרך שהיא.
הוא שב והרהר במסתורין של לידתו, בעיני אלווין לא נראה מוזר, שהוא נברא ברגע אחד בזמן על ידי הכוחות שמימשו את כל שאר הדברים שבחיי היום יום שלו. החידה שאותה מעולם לא הצליח לפצח ושאיש לא היה יכול להסביר לו הייתה שהוא היה ייחודי.
ייחודי. זו היתה מילה מוזרה, עגומה – והוא היה מוזר ועגום. כאשר דובר עליו בהקשר הזה – כפי שנעשה לעתים קרובות כאשר חשבו שאינו מקשיב – נראה היה שהמילה נשאה צביון מבשר רעות שאיים לא על אושרו בלבד.
הוריו – המדריך שלו – כל מי שהכיר – ניסה להגן עליו מפני האמת, כאילו נחושים. היו לשמר את התמימות של ילדותו הארוכה. העמדת הפנים חייבת להסתיים בקרוב; בעוד מספר ימים יהיה אזרח בעל זכויות מלאות בדיאספר, ולא יימנע ממנו דבר שירצה לדעת.
מדוע למשל לא השתלב בסאגות? מכל אלפי צורות הבילוי שהציעה העיר הן היו האהודות ביותר. כאשר נכנסת לסאגה, לא היית צופה סביל בלבד כמו באותן צורות בידור מהזמנים הפרימיטיביים, שאלווין ניסה אותן מפעם לפעם. היית משתתף פעיל בעל – כך לפחות נראה – רצון חופשי. ייתכן שהמאורעות והסצנות שהיו חומר הגולם של ההרפתקה שלך, הוכנו מראש בידי אמן נשכח, אבל הייתה גמישות מספקת שאפשרה שינויים נרחבים. יכולת להיכנס אל עולמות הרפאים הללו בלוויית חבריך ולחפש ריגושים שלא היה אפשר למצוא בדיאספר – וככל שהתמשך החלום לא הייתה כל דרך להבדיל בינו ובין המציאות. ואכן מי היה יכול להיות בטוח שדיאספר עצמה לא הייתה אלא חלום?
אף לא אחד היה יכול למנות את כל הסאגות שנהגו ונוצרו מאז החלה העיר להתקיים. הן פרטו על קשת רחבה של רגשות, שהיו בהן עומקים שהשתנו בעדינות. כמה מהן – הנפוצות בקרב הצעירים – היו דרמות לא מסובכות של הרפתקאות ותגליות. אחרות היו מסעות גילוי טהורים של מצבים פסיכולוגיים, ונוספות היו תרגילי היגיון ומתמטיקה שסיפקו עונג צרוף לבעלי המוחות המתוחכמים יותר.
ובכל זאת, אף שנראה היה שהסאגות סיפקו את ידידיו, הן גרמו לאלווין תחושה של אי-שלמות. למרות הצבע והריגושים ומגוון האתרים והנושאים דבר מה היה חסר.
הסאגות, הוא החליט, לא הובילו לשום מקום. הן צוירו על יריעה צרה מדי. לא היו שום חרירי הצצה, שום נופי ענק שנפשו כה התאוותה להם. ויותר מכול, מעולם לא היה שום רמז למעשי הגבורה הכבירים של הקדמונים – לריקנות הבוהקת שבין השמשות וכוכבי הלכת. האמנים שיצרו את הסאגות היו נגועים באותה חרדה מוזרה ששלטה בכל תושבי דיאספר. אפילו הרפתקאותיהם הנועזות ביותר היו חייבות להתרחש בנוחיות של הפְּנים, בכלי רכב תת-קרקעיים או בעמקים קטנים ומסודרים מוקפים בהרים שחסמו את שאר העולם.
היה רק הסבר אחד. לפני זמן רב מאוד, ייתכן שאפילו לפני שדיאספר נוסדה, התרחש דבר מה שלא רק השמיד את שאפתנותו ואת סקרנותו של האדם, אלא גם שלח אותו מפוחד הביתה מהכוכבים כדי למצוא מקלט בעולם הקטן והזעיר של העיר האחרונה על פני כדור הארץ. הוא ויתר על היקום ושב אל הרחם המלאכותי של דיאספר. הדחף הבלתי מנוצח שפעם הלהיב אותו אל מרחבי הגלקסיה ואל ערפִּלי הלא נודע שמעבר, דעך לגמרי. אף לא ספינה אחת נכנסה אל מערכת השמש במשך עידנים רבים מספור; אי-שם בינות לכוכבים היו יכולים צאצאי האדם לבנות ממלכות אדירות ולטרוף שמשות – הארץ לא ידעה על כך, גם לא היה לה אכפת.
לארץ אולי לא היה אכפת, אבל לאלווין היה אכפת.
העיר והכוכבים
ארתור סי. קלארק
העיר והכוכבים
ארתור סי. קלארק
אודיסיאה הוצאה לאור
The City and The Stars
by: Arthur c. Clarke
מאנגלית: רני גרף
ציור עטיפה:
e-mail: abook4u@bezeqint.net
כתובת האתר באינטרנט: www.odyssey4you.co.il
מהדורה שנייה
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת ובכתב מהמו"ל.
כמו אבן חן זוהרת נחה העיר בחיק המדבר. פעם ידעה תמורות ושינויים, אבל עתה הזמן חלף על פניה. לילות וימים עברו על פני המדבר, אך ברחובות דיאספר היה תמיד אחר הצהריים, והחשכה מעולם לא ירדה עליה. לילות החורף הארוכים היו יכולים לזרות כפור על המדבר כשנעלמה הלחות באוויר הדליל של כדור הארץ הקפוא – אבל העיר לא ידעה חום, אף לא קור. לא היה לה מגע עם העולם החיצון; היא היתה יקום בפני עצמו.
בני אנוש בנו ערים בעבר, אבל מעולם לא עיר שכזאת. חלקן שרדו במשך מאות שנים, חלקן אלף שנים בטרם טשטש הזמן אפילו את שמותיהן. דיאספר לבדה עמדה בפני הנצח וגוננה על עצמה ועל כל החוסה בה כנגד שחיקת העידנים האיטית, כנגד החורבן וההתפוררות, החלודה והרקב.
מאז נבנתה העיר נעלמו האוקיינוסים מעל פני האדמה, והמדבר עטף את כדור הארץ. ההרים האחרונים נכתשו לאבק על ידי הרוח והגשם, והעולם התייגע מליצור נוספים. לעיר לא היה אכפת; הארץ עצמה יכולה להתפורר, אך דיאספר עדיין תגונן על ילדי אלה שיצרו אותה, תישא אותם ואת אוצרותיהם בבטחה במורד הזמן.
הם שכחו רבות, אך הם לא ידעו זאת. הם הותאמו באופן מושלם לסביבתם כשם שהיא הותאמה להם, שכן הם תוכננו יחדיו; מה שהיה מעבר לחומות העיר לא היה, מעניינם; היה זה משהו שנחסם בפניהם. דיאספר היתה כל שהיה קיים, כל שהיו צריכים, כל שהיו יכולים לדמות. לא היה חשוב להם כלל שפעם כבש האדם את הכוכבים.
ואף על פי כן מדי פעם התעוררו המיתוסים הישנים ורדפו אותם, והם זעו באי-נוחות כשהעלו בזיכרונם את האגדות על האימפריה בזמן שדיאספר הייתה בראשית ימיה ושאבה את דם החיים שלה מקשרי מסחר בין שמשות רבות, הם לא ביקשו להשיב את הימים ההם כיוון שהיו שבעי רצון בסתיו הנצחי שלהם, תהילת האימפריה השתייכה לעבר ושם היה עליה להישאר, שכן הם זכרו כיצד הגיעה האימפריה לקצה. המחשבה על הפולשים לבדה גרמה לצינת החלל עצמה להתגנב אל עצמותיהם.
אז ישובו אל החיים ואל החמימות שבעיר, אל תור הזהב הארוך שתחילתו כבר נשכחה ואבדה וסיומו עדיין רחוק. בני אנוש אחרים חלמו על עידן שכזה, אבל הם לבדם הגיעו אליו.
הם חיו באותה העיר, התהלכו באותם רחובות פלאיים ובלתי משתנים, ויותר מאלף מיליון שנים חלפו עברו להן.
1
שעות ארוכות פילסו את דרכם ממאורת התולעים הלבנות. אפילו, עתה לא היו יכולים להיות בטוחים שכמה מן המפלצות החיוורות לא רודפות אחריהם – וכוחם של כלי נשקם כמעט תש. חצי האור שלפניהם, ששימשו כמדריכיהם המסתוריים במבוכי הר הגביש, רמזו להם להוסיף להתקדם. לא הייתה להם בררה אלא להמשיך בעקבות החצים, אם כי, כפי שכבר קרה מספר כה גדול של פעמים בעבר, הם היו עלולים להובילם לסכנות נוראות.
אלווין הביט לאחור כדי לוודא שכל חבריו עודם עמו. אלייסטרה הייתה מאחוריו. היא נשאה את כדור אור התמיד הצונן, אשר חשף בפניהם זוועות רבות ויופי רב מאז החלה ההרפתקה שלהם. הזוהר החיוור הציף את המסדרון הצר וניתז מן הקירות הנוצצים; כל עוד החזיק כוחו של הכדור מעמד יכלו לראות לאן מועדות פניהם ולהבחין בכל סכנה גלויה לעין. אולם אלווין ידע היטב שהסכנות הגדולות ביותר במערות הללו היו אלה שכלל לא היו גלויות לעין.
מאחורי אלייסטרה נאבקו נאריליאן ופלוראנוס במשקל המטולים שלהם. אלווין תהה מדוע, היו המטולים הללו כה כבדים, הואיל והיה פשוט למדי לצייד אותם במחוללי אנטי-כבידה. הוא תמיד חשב על עניינים מעין אלה, אפילו בזמן הרפתקאותיהם המסוכנות ביותר. כאשר חצו הרהורים שכאלה את מחשבתו, נראה כאילו מרקם המציאות רטט לרגע ומבעד לעולם החושים היה יכול להציץ אל יקום אחר, שונה לחלוטין...
המסדרון הסתיים בקיר אטום. האם בגד בהם החץ פעם נוספת? לא – כשקרבו אל הקיר החל הסלע להתפורר לאבק. גליל מתכתי מסתחרר שהתרחב בהדרגה לבורג ענק חדר לקיר. אלווין וחבריו נסוגו לאחור והמתינו שהמכונה תפרוץ דרכה אל המערה. בחריקה מחרישת אוזניים של מתכת על סלע – חריקה שוודאי הדהדה בכל מנהרות ההר והעירה את כל יצורי הבלהות! – פרצה המכונה התת-קרקעית מבעד לקיר ועצרה לידם. דלת עצומה נפתחה קאליסטרון הופיע בפתח וצעק אליהם להיחפז. ("מדוע קאליסטרון?" תהה אלווין. "מה הוא עושה כאן?") כעבור רגע היו כבר במקום מבטחים, והמכונה היטלטלה קדימה והחלה במסעה במעמקי האדמה.
ההרפתקה הסתיימה. בקרוב, כפי שקרה תמיד, הם יהיו בבית – וכל הפלאים, האימה וההתרגשות יהיו מאחוריהם. הם היו עייפים ומרוצים.
אלווין היה יכול לראות בגלל השיפוע שהמכונה התת-קרקעית התקדמה מטה אל מעמקי האדמה. ככל הנראה ידע קאליסטרון מה הוא עשה, וזו הייתה הדרך שהובילה הביתה. עם זאת היה חבל...
"קאליסטרון," אמר לפתע, "מדוע לא נתקדם כלפי מעלה? איש אינו יודע כיצד נראה באמת הר הגביש. כמה נפלא יהיה לצאת במקום כלשהו על מורדותיו, לראות את השמים ואת האדמה סביבו. שהינו זמן רב מדי מתחת לפני האדמה."
בעודו הוגה את המילים הללו ידע באורח כלשהו שלא היו אלה המילים הנכונות. אלייסטרה השמיעה צעקה חנוקה, פנים המכונה נרעד כאילו היה השתקפות מימית, ומאחורי קירות המתכת שסבבו אותו אלווין הציץ פעם נוספת ביקום האחר. נראה היה כאילו שני העולמות התעמתו זה עם זה, תחילה שלט האחד ואחר כך – האחר. לפתע פתאום הכול עבר. תחושה של שבר, של תלישות – והחלום הסתיים. אלווין היה שוב בדיאספר בחדרו המוכר, צף סנטימטרים ספורים מעל הרצפה בשעה ששדה הכבידה הגן עליו ממגע ישיר עם חומר גס.
ושוב היה הוא עצמו. זו הייתה המציאות – והוא ידע היטב מה יקרה עתה.
אלייסטרה הופיעה ראשונה. היא הייתה מודאגת יותר מאשר מוטרדת, כיוון שהייתה מאוהבת באלווין מאוד.
"או, אלווין!" היא קוננה והביטה בו מטה מהקיר שבו התממשה לפתע, "זו היתה הרפתקה כה מרגשת! מדוע היית צריך לקלקל אותה ?"
"אני מצטער, לא התכוונתי – פשוט חשבתי שזה רעיון טוב –"
הוא הופרע על ידי הגעתם הבו-זמנית של קאליסטרון ופלוראנוס.
"עכשיו תקשיב, אלווין," פתח קאליסטרון. "זוהי הפעם השלישית שבה הפרעת להתפתחות הסאגה. אתמול שברת את רצף המאורעות כשרצית לטפס אל מחוץ לעמק הקשת בענן. וביום שקדם לו הפרעת לכול כשניסית להגיע אל מקור קו-הזמן שחקרנו. אם אינך יכול לשמור על הכללים, תצטרך ללכת לבדך."
כעסו ניכר בו היטב והוא נעלם ועמו פלוראנוס. נאריליאן לא הופיע כלל; מן הסתם נמאס לו מהעניין כולו. נותרה רק בבואתה של אלייסטרה שהביטה בעצב אל אלווין.
אלווין הטה את שדה הכבידה, קם על רגליו והלך אל עבר השולחן שהתממש מולו. קערת פירות הופיעה עליו – אך לא היה זה המזון שהתכוון אליו מפני שמחמת הבלבול נדדו מחשבותיו. הוא לא רצה לחשוף את טעותו, לכן בחר את הפרי שנראה לו המסוכן פחות מכולם והחל למצוץ ממנו בזהירות.
"ובכן," אמרה אלייסטרה לבסוף, "מה בכוונתך לעשות?"
"זה לא יעזור," אמר והחמיץ את פניו קלות, "אני חושב שהכללים טיפשיים. חוץ מזה, איך אני יכול לזכור אותם כשאני עוזב את הסיפור? אני פשוט מתנהג באופן שנראה טבעי, את לא רצית להעיף מבט בהר?"
עיניה של אלייסטרה התרחבו באימה.
"המשמעות הייתה לצאת החוצה!" היא השתנקה.
אלווין ידע שלא היה טעם להמשיך בוויכוח. היה זה מחסום שהפריד בינו ובין כל אנשי עולמו והיה עלול לדון אותו לחיים מלאי תסכול. תמיד הוא, שאף לצאת החוצה, במציאות ובחלום כאחד. בקרב כולם בדיאספר נתפס 'החוצה' כסיוט שלא היו מסוגלים לעמוד מולו. הם מעולם לא דיברו על הנושא, אם היה אפשר להימנע מכך; הנושא היה גס ומושחת. אפילו ג'זראק, המדריך שלו, לא היה מוכן לומר מדוע.
אלייסטרה עדיין צפתה בו בתימהון אך ברכות. "אתה אינך מאושר, אלווין," אמרה. "אף אחד לא צריך להיות לא מאושר בדיאספר. הנח לי לבוא ולדבר אתך."
אלווין נד בראשו ללא אדיבות. הוא ידע לאן זה יוביל, ועתה רצה להיות לבדו. מאוכזבת שבעתיים נעלמה אלייסטרה משדה הראייה שלו.
בעיר בת עשרה מיליון בני אנוש, חשב אלווין, אין איש שהיה יכול לדבר עמו. אריסטון ואטאניה חיבבו אותו בדרכם, אבל עתה, כשתקופת המשמורת שלהם עמדה להסתיים, הם שמחו לתת לו לעצב בכוחות עצמו את שעשועיו ואת חייו. בשנים האחרונות, כשהסטייה שלו מהמתכונת הרגילה הלכה והפכה ברורה, הוא חש לעתים קרובות באי-הנחת של הוריו, לא ממנו – בפני זה אולי היה יכול להתייצב ואף להיאבק, אלא מחוסר המזל המוחלט שבחר בהם מכל המיליונים שבעיר וגרם להם לפגוש דווקא בו כאשר צעד אל מחוץ להיכל הבריאה לפני עשרים שנה.
עשרים שנה. הוא זכר את הרגע הראשון שלו ואת המילים הראשונות ששמע מעולם: "ברוך הבא אלווין, אני אריסטון, האב הממונה שלך, וזוהי אטאניה, אמך." למילים לא הייתה אז כל משמעות, אך הן נחרטו במוחו במדויק. הוא זכר כיצד הביט מטה על גופו; עתה היה גבוה יותר במספר סנטימטרים, אך הוא השתנה במעט מרגע הולדתו. כשהגיע אל העולם היה כבר גופו מפותח כמעט לגמרי; הוא יהיה שונה במעט, למעט מספר שינויי גובה, כאשר יעזוב בעוד אלף שנים.
לפני הזיכרון הראשון הזה לא היה כלום. יום אחד אולי ישוב ה'כלום' הזה, אבל המחשבה על כך הייתה כה רחוקה שהוא לא חש דבר ביחס לכך, בשום דרך שהיא.
הוא שב והרהר במסתורין של לידתו, בעיני אלווין לא נראה מוזר, שהוא נברא ברגע אחד בזמן על ידי הכוחות שמימשו את כל שאר הדברים שבחיי היום יום שלו. החידה שאותה מעולם לא הצליח לפצח ושאיש לא היה יכול להסביר לו הייתה שהוא היה ייחודי.
ייחודי. זו היתה מילה מוזרה, עגומה – והוא היה מוזר ועגום. כאשר דובר עליו בהקשר הזה – כפי שנעשה לעתים קרובות כאשר חשבו שאינו מקשיב – נראה היה שהמילה נשאה צביון מבשר רעות שאיים לא על אושרו בלבד.
הוריו – המדריך שלו – כל מי שהכיר – ניסה להגן עליו מפני האמת, כאילו נחושים. היו לשמר את התמימות של ילדותו הארוכה. העמדת הפנים חייבת להסתיים בקרוב; בעוד מספר ימים יהיה אזרח בעל זכויות מלאות בדיאספר, ולא יימנע ממנו דבר שירצה לדעת.
מדוע למשל לא השתלב בסאגות? מכל אלפי צורות הבילוי שהציעה העיר הן היו האהודות ביותר. כאשר נכנסת לסאגה, לא היית צופה סביל בלבד כמו באותן צורות בידור מהזמנים הפרימיטיביים, שאלווין ניסה אותן מפעם לפעם. היית משתתף פעיל בעל – כך לפחות נראה – רצון חופשי. ייתכן שהמאורעות והסצנות שהיו חומר הגולם של ההרפתקה שלך, הוכנו מראש בידי אמן נשכח, אבל הייתה גמישות מספקת שאפשרה שינויים נרחבים. יכולת להיכנס אל עולמות הרפאים הללו בלוויית חבריך ולחפש ריגושים שלא היה אפשר למצוא בדיאספר – וככל שהתמשך החלום לא הייתה כל דרך להבדיל בינו ובין המציאות. ואכן מי היה יכול להיות בטוח שדיאספר עצמה לא הייתה אלא חלום?
אף לא אחד היה יכול למנות את כל הסאגות שנהגו ונוצרו מאז החלה העיר להתקיים. הן פרטו על קשת רחבה של רגשות, שהיו בהן עומקים שהשתנו בעדינות. כמה מהן – הנפוצות בקרב הצעירים – היו דרמות לא מסובכות של הרפתקאות ותגליות. אחרות היו מסעות גילוי טהורים של מצבים פסיכולוגיים, ונוספות היו תרגילי היגיון ומתמטיקה שסיפקו עונג צרוף לבעלי המוחות המתוחכמים יותר.
ובכל זאת, אף שנראה היה שהסאגות סיפקו את ידידיו, הן גרמו לאלווין תחושה של אי-שלמות. למרות הצבע והריגושים ומגוון האתרים והנושאים דבר מה היה חסר.
הסאגות, הוא החליט, לא הובילו לשום מקום. הן צוירו על יריעה צרה מדי. לא היו שום חרירי הצצה, שום נופי ענק שנפשו כה התאוותה להם. ויותר מכול, מעולם לא היה שום רמז למעשי הגבורה הכבירים של הקדמונים – לריקנות הבוהקת שבין השמשות וכוכבי הלכת. האמנים שיצרו את הסאגות היו נגועים באותה חרדה מוזרה ששלטה בכל תושבי דיאספר. אפילו הרפתקאותיהם הנועזות ביותר היו חייבות להתרחש בנוחיות של הפְּנים, בכלי רכב תת-קרקעיים או בעמקים קטנים ומסודרים מוקפים בהרים שחסמו את שאר העולם.
היה רק הסבר אחד. לפני זמן רב מאוד, ייתכן שאפילו לפני שדיאספר נוסדה, התרחש דבר מה שלא רק השמיד את שאפתנותו ואת סקרנותו של האדם, אלא גם שלח אותו מפוחד הביתה מהכוכבים כדי למצוא מקלט בעולם הקטן והזעיר של העיר האחרונה על פני כדור הארץ. הוא ויתר על היקום ושב אל הרחם המלאכותי של דיאספר. הדחף הבלתי מנוצח שפעם הלהיב אותו אל מרחבי הגלקסיה ואל ערפִּלי הלא נודע שמעבר, דעך לגמרי. אף לא ספינה אחת נכנסה אל מערכת השמש במשך עידנים רבים מספור; אי-שם בינות לכוכבים היו יכולים צאצאי האדם לבנות ממלכות אדירות ולטרוף שמשות – הארץ לא ידעה על כך, גם לא היה לה אכפת.
לארץ אולי לא היה אכפת, אבל לאלווין היה אכפת.
אודות הספר
קטלוג ספרים
מוזלים - עותקים אחרונים
