זודיאק
ניל סטיבנסון
גמא הוצאה לאור
ZODIAC
By: Neal Stephenson
Copyright © 1988 By Neal Stephenson
© כל הזכויות בעברית שמורות לאודיסיאה הוצאה לאור, 2009
מאנגלית: איתמר פארן
עיצוב עטיפה: אפרת ראובני
e-mail: abook4u@bezeqint.net
www.odc4u.co.il
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת ובכתב מהמו"ל.
1
כשעה לאחר עלות השחר הגיע רוסקומון והשמיד את הגינה, בערך בזמן שבו אני בדרך כלל מתעורר ואילו הוא מתעלף לצד איזו דרך ראשית. לבעל הבית שלי ולי יש הסכם. הוא גובה ממני ומשותפי שכר דירה מועט – כמעט כלום ביחס לנהוג בבוסטון – ובתמורה אנו מאפשרים לו לעשות כרצונו במערכת האקולוגית שלנו. מדי שנה, בערך בתקופה הזו, הוא הורס את הגינה שלי. כבר קרה שהוא שלח פועלים לתוך הבית ללא התראה, הרס קירות באמצע הלילה, סגר את המים באמצע מקלחת, מילא את המרתף באדים בלתי-מזוהים, קצץ עצי אדר ובוקיצה לשבבי הסקה ואף סידר מחדש את תכולת החדרים. אחר כך הוא טוען שהוא מראה את החורבה הזו לאנשים המבקשים לשכור אותה ושעלינו לנקות את המקום תכף ומיד.
כאשר שבתי, קדל חזיר נמצא בשלבי טיגון וחומרי ריח פוליקסיליים נדיפים מילאו את חלל הבית – ללא כל ספק המסרטנים החביבים עליי. בארטולומאו עמד מול התנור. מבטו היציב אך חסר המיקוד, מבטם של אלו שהתעוררו שלא מרצונם, היה נעוץ בטלוויזיה שהציגה סרט וידאו של רוק כבד. בידו הוא אחז שקית ניילון תפוחה שמילאה בערך חצי מן המטבח. שותפי לדירה שוב משתמש בחמצן דו-חנקני (הידוע גם כ'גז צחוק') לצד אש גלויה. לא פלא שלא היו לו גבות. כשנכנסתי הוא הרים את השקית במחווה מזמינה. לרוב אינני נוגע בחומרים חנקתיים לפני ארוחת הבוקר, אך אינני יכול לסרב לבארט, ולכן הרמתי את השקית ושאפתי עמוק ככל שיכולתי. הרגשתי טעם מתוק בפי, וחמש שניות לאחר מכן רטט מוחי בחצי-אורגזמה.
על המסך נראו רוקיסטים עם תסרוקות פודל שקשרו מעודדת ללוח דיקט שקושט בפנטגרם. אי-שם במרחק אמר בארטולומאו, "להקת פויזן בויזן, גבר. ממש לוהט."
השעה הייתה מוקדמת מדי לביקורת חברתית. אחזתי בשלט.
"לא משדרים 'שלושת המוקיונים' בשעה כל כך מוקדמת," הזהיר בארט, "בדקתי." אבל אני כבר העברתי אותנו במעלה ערוצי הכבלים, הרחק אל שני זקנים שלעסו טבק, שטו על נהר לא מזוהם בדיקסי והראו כיצד לעורר דג שהתעלף.
טס הגיחה מאותו חלק בבית שבו חיו נשים והשירותים היו נקיים. היא מצמצה באור, העוותה את פניה כנגד בשר החיה שטיגנו וכנגד המטר המעוקב של חמצן דו-חנקני באוויר. היא חיפשה במקרר יוגורט ביתי. "אתם אף פעם לא מפסיקים עם החומר הזה?"
"בשר או גז?"
"תאמר אתה לי. איזה מהם יותר רעיל?"
"עקרון סנגמון," אמרתי. "ככל שהמולקולה פשוטה יותר, הסם טוב יותר. ולכן הסם הטוב ביותר הוא חמצן. רק שני אטומים. אחריו, חמצן דו-חנקני – רק שלושה אטומים. השלישי זה אתנול – תשעה. אחרי זה כבר יש יותר מדי אטומים."
"אז?"
"אטומים הם כמו אנשים. אם יש יותר מדי מהם במקום אחד, אינך יכול לדעת מה הם יעשו. אני מבין נכון, טס, שאת קוראת לי ברחבי העיירה 'גרנולה ג'יימס בונד?'"
לטס לא היה אכפת. "מי סיפר לך את זה?"
"את ממציאה כינוי מחוכם, הוא מתפשט."
"חשבתי שזה ימצא חן בעיניך."
"אפילו טמבל אטום כמוני יכול לזהות סרקזם."
"אז איך היית רוצה שיכנו אותך?"
"איש העכביש הרעיל. כי אין לו גרוש והוא אף פעם לא מזיין."
טס צמצמה עיניים לעברי, רומזת לכך שהייתה סיבה לשתי הבעיות. בארט שבר את השתיקה. "חרא, גבר. איש העכביש בחור בריא. לג'יימס בונד בטח יש איידס."
יצאתי החוצה וחציתי את החצר האחורית בעודי הולך בעקבות סימני הצמיגים של רוסקומון. כל צמחי הדלעת נהרסו, אך הם היו הטעיה בלבד. מה כבר אפשר לעשות עם דלעת? למרוח חומר כתום על כל הבית? הדברים החשובים – עגבניות ותירס – נשתלו ליד גדרות או מאחורי ערימות אבנים, לשם לא תוכל מכונית הסטיישן להגיע.
מעולם לא שאלנו את רוסקומון אם מותר לנו לשתול גינה בחצר הכי גדולה בבוסטון. והיות שהיא לא הייתה אמורה להתקיים, הייתה לו הזכות לדרוס אותה. אתם מבינים, גינה יש להשקות, וחשבונות המים כלולים בשכר הדירה הנמוך שאנו משלמים; ולכן, בכך שיש לנו גינה אנחנו בעצם גונבים ממנו.
שם מאחור היו לפחות ארבעה דונם, חבויים במין עיוות מרחבי שנגרם בשל מארג הרחובות חסר-ההיגיון של ברייטון. אפילו עשבים לא ידעו כיצד לצמוח בסבך זה של בטון ושברי לבנים. כאשר החלטנו על גינה, בארטולומאו ואייק ואני חפרנו שם יומיים, הנחנו אדמה בחלקה שלנו וערמנו את השאר בערימות. ערימות אחרות פוזרו אקראית סביב לחצר האחורית הגדולה ביותר בבוסטון. מדי פעם רוסקומון נוהג לפוצץ בדינמיט עוד אחת מן האחזקות שלו ולהגיע עם משאית זבל שכורה, שאותה הוא מסיע לאחור מבעד לגינה ודרך רשת הבדמינגטון ועל פני כמה רהיטי חצר, וכך יוצר ערימה חדשה.
קיוויתי שהוא לא מנסה להחביא פסולת רעילה שם מאחור. קיוויתי שזו אינה הסיבה לשכר הדירה הנמוך. כי אם היה עושה זאת, הייתי נאלץ לרדוף אותו ואת בני ביתו. הייתי מרוקן את חשבונות הבנק שלו, שורף את כפריו, אונס את סוסיו, מוכר את ילדיו לעבדות. איש העכביש הרעיל במלוא הדרו. ואז היה מגיע רגע בו הייתי נאלץ להשתנות לזהות הנסתרת וחסרת הממון של פיטר פרקר הרעיל; הייתי נאלץ לשלם דמי שכירות בוסטוניים אמיתיים של כאלף דולר לחודש בלי די מקום לבדמינגטון.
פיטר פרקר הוא הבחור שננשך על ידי עכביש רדיואקטיבי, חרק רעיל אם תרצו, והפך להיות איש העכביש. לרוב הוא סתם עלוב. ללא כסף, ללא תהילה, ללא עתיד. אבל אם תנסה לשדוד אותו בסמטה חשוכה, הוא יעשה ממך קציצה. השאלה שהוא ממשיך לשאול את עצמו היא: "האם רגעי הסיפוק שיש לי בתור איש העכביש מפצים על החרא שאני אוכל בתור פיטר פרקר?" במקרה שלי, התשובה היא כן.
בפרקים החשוכים של חיי, בעת שעבדתי כמנתח מערכות כימיות במסצ'וסטס, היה ברשותי ואן פולקסוואגן קלסי. אך לפיטר פרקרים אין די כסף כדי לשלם ביטוח רכב בעיר הזו, ולכן כיום אני משתמש באופניים. וכך, לאחר שתדלקתי עצמי בקפה ובקותלי החזיר השרופים של בארט – אין דבר טוב מארוחת בוקר שכולה שחורה – וקראתי את כל הקומיקס בעיתון, השחלתי רגל מעל לאופני השטח מצולקי הקרבות שלי, ונסעתי כמה קילומטרים לעבודה.
ההוריקן אליסון עבר כאן שלשום, ואחריו הגיע מבול. ענפי עצים ואגמים של מי גשמים מילאו את הרחובות. אנחנו קוראים לזה מי גשמים, אך למעשה אלו מי ביוב גולמיים. הרמזור בהצטלבות שדרות קום וצ'ארלסגייט מערב היה שרוף. בבוסטון, מצב כזה אינו מוביל לכך שבעיתונים מתפרסמים סיפורים מחממי לב על אודות אזרחים מן השורה היוצאים ממכוניותיהם כדי לכוון את התנועה. במקום זאת, זה מספק לנו תרוץ לנהוג כמו צבא צ'אד. מדובר בשני מסלולים שחוצים ארבעה מסלולים, והשניים הלכו והפסידו בגדול. שדרות קום היו פקוקות עד לאוניברסיטת בוסטון. רכבתי בין הנתיבים למרחק של כשמונה מאות מטר כדי להיות הראשון בכיתה.
הבעיה היא שאם שני הנהגים שבראשית הפקק אינם תוקפנים מספיק, אין זה משנה כלל כמה קשוחים אלו שמאחוריהם. כל התור יישאר תקוע מאחוריהם בעוד כולם רותחים. ותקיעות צופר לא הועילו במאום, על אף שכמאה נהגים ניסו זאת בכל זאת.
כאשר הגעתי לצ'ארלסגייט מערב, שם חתך את שדרות קום השטף הזורם במורד הדרך החד-כיוונית בעלת ארבעת המסלולים, גיליתי שבראש אחד משני המסלולים נמצאת מכונית סטיישן בעלת מנוע קטן, שבה נוהגת אם המנסה לטפל בארבעת ילדיה, ואילו במסלול השני ניצבה מרצדס ענתיקה, שבה נהגה גברת זקנה שנראתה כאילו אינה יכולה לזכור את כתובת מגוריה, וחצי תריסר רוכבי אופניים שחיכו לבן זונה קשוח שיתפוס פיקוד.
הפתרון הוא להתקדם מסלול אחד בכל פעם. המתנתי למרווח של שישה מטרים בתנועה שעל המסלול הראשון של צ'ארלסגייט, ופשוט החלקתי פנימה.
הב.מ.וו שהתקרבה סטתה לתוך הנתיב השני, דבר שיצר גל על פני צ'ארלסגייט, שכן עשר המכוניות שמאחוריה ניסו לפנות מזרחה. הב.מ.וו רטטה ובלמה (מערכת ממוחשבת נגד נעילת בלמים), והנהג נשען על צופר המכונית שלו. המסלול הבא היה קל: איזה סטודנט צעיר מג'רזי נהג שם בקאמרו, עשה את השגיאה והאט ואני חדרתי למסלול שלו. המניאק בב.מ.וו ניסה לחתוך מאחוריי, אך חצי מרוכבי האופניים והזקנה המטושטשת שבמרצדס בנץ היו ערניים דיים כדי לזנק קדימה ולקטוע אותו.
בתוך עשר שניות הופיע מרווח ענק במסלול השלישי, ואני זינקתי לתוכו לפני שהקאמרו תספיק לעשות זאת. נכנסתי בכזאת פראות שאיזו כתבנית מדרג שני שנהגה בסיוויק האטה במסלול הרביעי לפרק זמן שהספיק לי לחדור ולתפוס גם אותו. ואז נשבר הסכר וצבא צ'אד הסתער לתוך הצומת. שיערתי שהב.מ.וו, הקאמרו והסיוויק יכולים לכבות מנוע ולצאת לטיול קצר.
הולכי רגל ושיכורים מחאו כפיים. עורך דין בעל משכורת שש-ספרתית, כה צעיר עד שבקושי היה בגיל שבו אפשר להתגלח, יצא ממכוניתו בעלת הגג החשמלי הנפתח, התקדם עשר מכוניות וצעק שיש לי ביצים.
אמרתי, "ספר לי משהו שאני לא יודע, אנדרואיד מזוין מהגיהינום."
גשר שדרת מאס העביר אותי מעל לצ'ארלס. באמצע עצרתי והסתכלתי עליו. כלומר, על הנהר. הנהר והנמל הם העסק שלי. הרוח לא הייתה חזקה, ואני שאפתי דרך נחיריי מלוא הריאות אוויר נהר ותהיתי איזו פסולת השליכו לתוכו אמש, במעלה הזרם. זה אולי נשמע פרימיטיבי, אבל האף האנושי הוא כלי אבחון רגיש להפליא. יש כמה וכמה תרכובות שעבורן השנוזל שלכם הוא הגלאי הטוב ביותר שהומצא אי-פעם. אין מכונה שיכולה לגבור עליו. למשל, אני יכול לדעת הרבה על אודות מכונית על ידי כך שאריח את צינור המפלט שלה: עד כמה המנוע מכוון, האם יש בו ממיר קטליטי, איזה סוג דלק מפעיל אותו.
ומשום כך אני מריח את הצ'ארלס מעת לעת, פשוט כדי לראות אם פספסתי משהו. עבור נהר שאורכו ארבעים ושמונה קילומטר בלבד, יש לו את הרוחב ואת משא הזיהום של האוהיו או הקויהוגה.
ואז חלפתי דרך קמפוס אם.איי.טי, ודרך החנונים המתקהלים האוחזים ספרי לימוד בשווי ארבעים דולר תחת בתי שחיים. סטודנטים באוניברסיטה נראים כל כך צעירים בימינו. לפני זמן לא רב למדתי בעצמי בצדו השני של הנהר, וחשבתי על הפרחחים האלה כעל שווי מעמד ויריבים. כעת רק ריחמתי עליהם. והם כנראה ריחמו עליי. מבחינה חזותית, אני עלוב ונדכא. בשבוע שעבר הייתי במסיבה שהייתה מלאה ביאפים בוסטוניים, וכולם שם התלוננו על מבקשי הנדבות בכיכרות ועל כמה הם הפכו תובעניים. אני מעולם לא שמתי לב לכך, מפני שהם מעולם לא ביקשו ממני נדבה; והבנתי למה: אני נראיתי כאחד מהם. ג'ינס כחולים עם חורים בברכיים, נעלי טניס עם חורים מעל לבהונות, בנקודות שבהן ציפורני הבהונות הלא גזורות מתחככות כנגד דוושות האופניים. כמה שכבות של חולצות טי, גטקעס וחולצות פלנל שניתנים להתאמה מהירה כדי לווסת את הטמפרטורה האישית שלי. שיער בלונדיני מדובלל, שאני טורח לספר אולי פעם בשנה. זקן אדום וחסר צורה, שאני מקצץ או מסיר פעמיים בשנה. לא בדיוק שמן, אך מבורך בגוף מהסוג הנפוץ בין אלו שניזונים על מזון מהיר כמו ת'נדרבירד ודינג-דונג. אין לי תיק מסמכים, ואני נוהג להביט סביב בלי מטרה ונוטה לרחרח את הנהר.
למרות שרכבתי דרך אם.איי.טי על אופניים נחמדים מאוד, התזתי עליהן צבע זהב זול כדי שהם לא ייראו כה נחמדים. אפילו המנעול נראה כמו גרוטאה: מנעול קריפטונייט שכוסה כולו בצלקות באמצעות חותך תיל. השתמשנו בו כדי לנעול אתר פסולת רעילה בשנה שעברה, והבעלים ניסה לפתוח אותו באמצעות הכלים הלא נכונים.
בקליפורניה ייתכן שהיו חושבים שאני האקר בדרכו לאיזו חברת היי-טק, אבל במסצ'וסטס אפילו ההאקרים לבשו חולצות מכופתרות. רכבתי דרך אזורי המרעה של ההאקרים, מבעד למתחם חנויות ההיי-טק הקטנות הממלאות את אם.איי.טי, ואל תוך הכיכר שבה החברה המעסיקה שלי מחזיקה את המשרדים המקומיים שלה.
ג'י.אי.אי – קבוצת הקיצונים הסביבתיים. סלחו לי: ג'י.אי.אי אינטרנשיונל. הם מעסיקים אותי כמניאק מקצועי, כישרון אישי שנהניתי ממנו מאז כיתה ב', בזמן שלמדתי כיצד לגרום למורה שלי מיגרנות באמצעות פנס זעיר. אני יכול להביא דוגמאות נוספות, לערוך לכם סיור הכולל דמויות עתירות סמכות שניסו ללמד, לכוון, לייעץ, לחנך מחדש או לדכא אותי במהלך השנים, אבל זה סתם יישמע כאילו אני מתרברב. אני לא עד כדי כך גאה בכך שאני קוץ בתחת. אבל אני מוכן לקבל כסף בעבור זה.
נשאתי את האופניים שלי במעלה ארבעה גרמי מדרגות, עושה את חלקי למען הכושר הגופני. מדבקות של ג'י.אי.אי הודבקו בראש כל גרם מדרגות, כך שתמיד היה משפט קליט כלשהו במרחק שני מטר מעיניך: הצל את הלווייתנים ומשהו על אודות גורי כלבי ים. עד שהגעת לראש הקומה הרביעית כבר היית קצר נשימה ושטוף מוח כיאות. נעלתי את האופניים שלי סביב לרדיאטור, פשוט כי לעולם אין לדעת, ונכנסתי.
טרישיה ישבה בשולחן הקבלה. משונה אך נחמדה, בעלת כמה רעיונות מוזרים לגבי הדרך המנומסת לדבר בטלפון, חושבת שאני בסדר גמור. "לעזאזל," היא אמרה.
"מה?"
"אתה לא תאמין."
"מה?"
"המכונית האחרת."
"הוואן?"
"כן. ווימאן."
"כמה זה גרוע?"
"אנחנו עדיין לא יודעים. הרכב עדיין נמצא בצדי הדרך."
אני פשוט חשבתי שהיא הרוסה ושיהיה צורך לפטר את ווימאן, או לכל הפחות להוריד אותו לדרגה שבה לא יותר לו לשבת בתוך מכונית של ג'י.אי.אי. לפני שלושה ימים בסך הכול הוא לקח את הסובארו שלנו כדי לקנות סרט הדבקה, ובמגרש חניה שאינו גדול ממגרש טניס הצליח להתנגש בבסיס בטון של עמוד תאורה בעוצמה שהיה בה כדי להרוס את הרכב. ההסבר שלו נמשך חמש-עשרה דקות והיה כן מאוד, אך בלתי-ניתן להבנה; כאשר ביקשתי ממנו להתחיל מההתחלה הוא האשים אותי בכך שאני לינארי מדי.
כעת הוא ריסק את הוואן האחד שנותר לנו, גרוע ככל שהיה. המשרד הראשי בטח ישמע על כך. כמעט ריחמתי עליו.
"איך?"
"הוא חושב שהוא הכניס להילוך אחורי על הכביש המהיר."
"למה? לוואן יש גיר אוטומטי."
"הוא אוהב לחשוב בעצמו."
"איפה הוא עכשיו?"
"מי יודע? אני חושבת שהוא פוחד להגיע."
"לא. את היית פוחדת להגיע. אולי אני הייתי פוחד. ווימאן לא יפחד. את יודעת מה הוא יעשה? הוא יגיע, רענן ורגוע, ויבקש את המפתחות של האומני."
למרבה המזל לקחתי את כל המפתחות לאומני והרסתי אותם עם פטיש, מלבד את שלי. ובכל פעם שהחניתי אותה פתחתי את מכסה המנוע, ניתקתי את כבל ההתנעה ושמתי אותו בכיסי.
הייתם חושבים שמחסור בכבל התנעה או אפילו במפתחות לא יעצרו לזמן רב אחד מחברי הסיירת של ג'י.אי. אי, אותם אומני ההתגנבות ואימת התעשייה, בניסיון להתניע מכונית. האם אין אלו האנשים שפלשו עצמאית לרוסיה? האם אין הם אלו שהצליחו לסלק מאמסטרדם ספינה שמורה היטב, שלכאורה חיבלו במנועיה? האם אין הם שטים על פני הגלים בסירות זודיאק רבות עוצמה שרק גומי לעיסה וסיכות ביטחון מונעים מהן מלהתפרק, ומצילים יונקים ימיים תמימים?
ובכן, לפעמים הם באמת עושים זאת, אך רק למתי-מעט יש כישרונות שכאלו, ואני היחיד מהם במשרד הצפון-מזרחי. האחרים, כמו ווימאן, נוטים להיות בוגרים בעלי תואר באנגלית שמתגלים כהיסטריים בזמן שהם עומדים בפני דברים שיש להם חלקים נעים. דבר איתם על מצלמות או על שסתומים והם ישירו לך שיר מחאה. עבורם, הוצאת כבל ההתנעה של האומני כמוה ככישוף שחור.
"וקיבלת שלושה טלפונים מפוטקס. הם ממש רוצים לדבר איתך."
"על מה?"
"האיש רוצה לדעת אם הם צריכים לסגור את המפעל שלהם היום."
אתמול, בזמן שדיברתי עם איזה חנון מפוטקס, מלמלתי משהו על כך שנסגור להם את המפעל. אך למעשה תכננתי לנסוע לניו ג'רזי מחר כדי לסגור מפעל של מישהו אחר, ולכן פוטקס יכלו להמשיך ולשפוך פנול, אצטון, חומרי עיבוי פלסטיים, מגוון של מדללים, נחושת, כסף, עופרת, כספית ואבץ לתוך מפרץ בוסטון כאוות נפשם. לפחות עד שאחזור.
"תאמרי להם שאני בג'רזי." זה ישמור אותם במתח; לפוטקס היו מפעלים גם שם.
חזרתי למשרד שלי, ובדרך חציתי את החדר דמוי האסם שבו ישבו רוב אנשי ג'י.אי.אי האחרים בין שלטים מוכנים למחצה וחלקי זודיאק שבורים, שותים תה צמחים ומדברים לתוך טלפונים:
"500ppm ((חלקים למיליון) – מידה המשמשת בין השאר לאומדן חלקם של מזהמים בתוך חומרים שונים.) נשמע לי בסדר."
"אל תשים אותנו בעמוד האחורי של מדור האוכל."
"האם הם מתרבים בשפכי נהרות?"
לא הייתי אחד מאותם ותיקי ג'י.אי.אי שהתחילו את דרכם בהתזת צבע כתום על גורי כלבי ים בניופי או הוכו עד אובדן חושים בידי אנשי קומנדו צרפתים בחלקו הדרומי של האוקיינוס השקט. החלקתי לתוך העניין בעודי שומר על עבודתי כמנתח מערכות כימיות. עם מידה של מזל הצלחתי לפצח מקרה חשוב עבור ג'י.אי.אי בדיוק לפני שהבוס שלי קלט עד כמה אני קוץ בתחת. פוטרתי מעבודתי בניתוח מערכות כימיות, וג'י.אי.אי שכרה אותי. המשכורת שלי קטנה בחצי והאולקוס שלי נעלם: שוב יכולתי לאכול טבעות בצל במסעדת אייהופ, אבל לא יכולתי להרשות זאת לעצמי.
עבודתי כמנתח מערכות כימיות כללה טיפול בכל מה שצץ. לעיתים היה מדובר בריגול תעשייתי של ממש – קילוף נעל ריצה כדי לבדוק באילו סוגי דבק משתמשים בה – אך לרוב היה מדובר במשהו כמו ניתוח מי ברז עבור יאפים מודאגים שעברו אל מרכז בוסטון, אנשים בעלי מודעות סביבתית שטרם נקטו עמדה ברורה, שלא רצו לצקת פחממנים ארומטיים לתוך הילדים שלהם בדיוק כפי שלא רצו לשרוף דלק שנקנה בדלקניות זולות לתוך מכוניות הסאאב שלהם. אך פעם אחת, מזמן, נכנס בחור באימונית והפנו אותו אליי; כל מי שלא לבש חליפת עסקים הופנה אליי. הוא החזיק שקית ריקה של דוריטוס ולרגע חששתי שהוא רוצה לבדוק אם יש בה חומרים מסרטנים או איזה סיוט-גרנולה אחר. אך הוא הבין את המבע שעל פניי. נראה שנראיתי ספקן ומרוגז. נראה שנראיתי כמו קוץ בתחת.
"מצטער על השקית. זה היה כלי הקיבול היחיד שמצאתי לאורך המסלול."
"מה בתוכה?"
"אני לא בטוח."
תשובה צפויה. " מה בערך יש בה?"
"עפר. אבל עפר ממש משונה."
לקחתי את שקית הדוריטוס ורוקנתי אותה על פני כל עמוד הקומיקס של עיתון הגלוב. אני אוהב קומיקס, ותמיד צוחק בקול רם כשאני קורא אותם וכולם חושבים שאני רפה שכל. האצן פלט נחירה קטנה, כאילו אינו מסוגל להאמין שכך אני עוסק בכימיה. לשפוך את הדוגמה לתוך קערת פיירקס חדשה נראה מרשים, אך מהיר יותר לפזר אותה על פניהם של ספיידרמן ובלום. הוצאתי את קיסם השיניים מפי והתחלתי לפורר את הרגבים הקטנים.
אבל את זה עשיתי סתם בשביל הכיף, כבר ידעתי מה לא בסדר עם העפר הזה. הוא היה ירוק – וסגול ואדום וכחול. האצן ידע זאת, אך הוא לא ידע למה. אבל לי היה ניחוש לא רע: זיהום של מתכות כבדות, חומרים מהסוג הממש גרוע שמשתמשים בו בתעשיית הצבעים.
"איפה אתה רץ, במזבלות של חומרים מסוכנים?"
"אתה אומר שהחומר הזה מסוכן?"
"כן, לעזאזל. מתכות כבדות. רואה את הגוש הצהוב הזה? זה בטוח קדמיום. פעם הם ניסו להשתמש בקדמיום בתור גז רעיל, במלחמת העולם הראשונה. הוא הופך לגז בטמפרטורה ממש נמוכה, נגיד שש מאות או שבע מאות מעלות. היו אנשים שנשמו את החומר הזה."
"מה זה עושה?"
"נמק באשכים."
האצן התנשם והרחיק את השניים שלו מן השולחן. אחת הבעיות שיש בשהייה בחברתי זה שאני יכול להפוך כל דבר לסיפור זוועות רעיל. איבדתי שתי חברות ועבודה משום שקראתי בזמן הלא מתאים, בקול רם ובהתאמה את מה שכתוב על התוויות.
"איפה?"
"קולג' סוויטוויל, ממש בקמפוס. יש שם אזור מיוער עם בריכה טבעית קטנה ומסלול ריצה."
אני, בוגר אוניברסיטת בוסטון, ניסיתי לדמיין זאת: מכללה עם אזור מיוער ובריכות קטנות.
"כך זה נראה," המשיך הבחור, "העפר, הבריכה, הכל."
"הצבעים האלה?"
"זה פסיכדלי."
למרות שאני כימאי, אני מסרב לחומרים פסיכדליים משום שהם פולשניים. עיקרון סנגמון. אבל הבנתי למה הוא מתכוון.
אז ביום המחרת עליתי על האופניים שלי ויצאתי לשם; ולעזאזל, הוא צדק. בקצה אחד של הקמפוס נמצא אזור מיוער ומלא עשב, שחדר לתוך משולש שהורכב מכמה מן המבנים היותר-יקרים של פרברי המדינה. לא השתמשו בו הרבה, וזה כנראה היה טוב, כי האזור סביב לבריכה שימש ביוב למתכות כבדות, ואני לא מתכוון לסוג ה'מתכת הכבדה' שקשור ברוק'נ'רול. כל צבעי הקשת, קצת כמו מים שדלק צף עליהם, אך הזיהום לא היה רק על פני השטח. הצבעים חדרו כל הדרך למטה. צבעם תאם את זה של העפר. הצבעים היו כולם מובחנים זה מזה, ו – סלחו לי אם אני חוזר על עצמי בנקודה זו – כולם היו מסרטנים.
בזכות קורס השנה הראשונה שלקחתי בגאולוגיה באוניברסיטת בוסטון ידעתי שהבריכה הזו אינה בריכה טבעית. ולכן עלתה השאלה – מה היה כאן קודם?
מציאת התשובה הייתה החלטורה הראשונה שלי בתור בלש רעלנים, והדבר היחיד שהקשה על המשימה היו השטויות שעשיתי בספרייה הציבורית. ביקשתי את רחמיה של אזמרלדה, ספרנית שחורה שגילה בין תשעים למאה, אשר החזיקה תחת תסרוקתה הביונית את כל הידע שבעולם, או לפחות את היכולת לאתר אותו. היא הביאה לי כמה מסמכים ציבוריים ישנים. התברר שמפעל צביעה פעל במקום בסוף המאה העשרים. כשנסגר תרם הבעלים את האדמה לאוניברסיטה. מתנה נחמדה: שני קילומטרים רבועים של רעל.
התקשרתי לג'י.אי.אי, וכל השאר הוא היסטוריה. מאמרים בעיתונים; קטעי וידאו בחדשות הטלוויזיה – שלא נראו טוב כל כך על המסך השחור-לבן שלי; מאמצי ניקוי של המדינה ושל הרשות הפדרלית, וסבך של תביעות משפטיות. שבועיים לאחר מכן בקשה ממני ג'י.אי.אי לנתח עבורה דוגמית מים. בתוך חודש מצאתי את עצמי קשור לחבית פסולת רעילה על מדרגות בית הממשל: הייתי המתאם הצפון-מזרחי של ג'י.אי.אי אינטרנשיונל.
משרדי גדול כארגז להעברת פסנתרים, אך הוא שלי. רציתי מחשב על השולחן שלי, ואף לא אחד משאר החבר'ה בג'י.אי.אי היה מוכן להסתכן בקרבה לאחד. מחשבים משתמשים בממירי חשמל, ויש ממירים שעשויים מחומרים מסרטנים שעלולים להתנדף ולזלוג החוצה דרך פתחי האוורור של המחשב ולגרום להפלות ולשאר מרעין בישין. הבוס נתן לי את חדרו ועבר לחדר הגדול, דמוי האסם.
אותם אנשים בקושי שמו לב כאשר גומז, 'מנהל המשרד' שלנו, החל לצייר על הקירות בחדר הגדול. בכך הוא חשף אותם לאדים רעילים שהיו מרוכזים פי מיליון מכל מה שיצא מן המחשב שלי. הם לא שמו לב כי הם רגילים לצבע. הם צובעים כל הזמן. אותו הדבר לגבי החומר שהם מרססים בבתי השחי שלהם או שמים במכל הדלק של המכוניות שלהם. גומז רצה לצבוע את המשרד שלי, אבל לא נתתי לו.
אזמרלדה הערנית תמיד שלחה לי כמה צילומים מארכיב המיקרופילם. היו אלה כתבות מעיתון המגדלור הרפובליקני של בלו קילס, ניו ג'רזי, עיירה קטנה באמצע חוף ג'רזי שעמדה לחוש בזעמי בתוך זמן קצר. היה זה עיתון מן הסוג שעדיין מציג קומיקס של דני שובבני בגודל המרבי האפשרי. סוג העיתונים שבו מתפרסמות מודעות דרושים, דירות להשכרה ושירותי ליווי.
כל הכתבות היו ממדור הספורט. וסוגי הספורט המדוברים היו ציד ודיג, שבהם עוסקים במרחב הפתוח, שזה איפה שנמצאת הסביבה. זו הסיבה שחדשות על אודות הסביבה נמצאות במדור הספורט.
אזמרלדה מצאה לי ארבע כתבות שונות, שכל אחת מהן נכתבה בידי כתב אחר (אין להם מומחה לעניין; הנושא לא נחשב חשוב מספיק), שעסקו בנושאים שיש להם נגיעה לאיכות הסביבה. מזבלה מקומית שמדליפה זבל לתוך שפך נהר; פרויקט כבישים שיפגע באדמת ביצות; משטחים מסתוריים של איכסה על הנהר; וחששות לגבי פסולת רעילה שייתכן שמגיעה ממפעל מחוץ לעיר, מפעל השייך לתאגיד גדול שנכנה אותו השווייצרים הזונות. כמו הבוסטונים הזונות, רובוטי הזרחן, אדוני הפלוטוניום, רוצחי ההינדים, מרצחי הריאות, האלה שבבאפלו ואנסי הקרנפים, הם היו אחד מיצרני הכימיקלים הגדולים ביותר על כוכב לכת מסוים, שהיה השלישי בכוכבי הלכת שסביב לשמש בינונית ובגלקסיה ספירלית ממוצעת ששמה כשמו של ממתק ידוע.
כל כתבה הייתה באורך 2500 מילה, וכולן היו כתובות באותו הסגנון. היה ברור שעורך המגדלור הרפובליקני שולט בו ביד רמה. תושבים מקומיים נקראו בלוקרים. משפטים מורכבים לא היו בנמצא והיה שימוש מוקפד במבנה הפירמידה ההפוכה. היחצ"נים שעבדו עבור השווייצרים הזונות זכו לכינוי המיושן 'רשויות', ולא לכינוי החדש והסקסי יותר, 'מקורות'.
דאגתי היחידה הייתה שייתכן שהעורך היה כה זקן וגמור שהוא כבר מת, או אולי אפילו יצא לגמלאות. מצד שני, נראה שהוא חובב ספורט של המרחבים הפתוחים, שזה סוג של טיפוסים שנוהגים לחיות שנים רבות, אלא אם הוא הקדיש זמן רב מדי לדשדוש באיזו ביצה מלאת רעלים. אזמרלדה, שכבר הייתה רגילה אליי, שלחה לי צילום של עמוד הפתיחה האחרון, שבו לא נראו כל שינויים. עורך הספורט הראשי היה אוורט 'רד' גרוטן, ועורך דפי הספורט היה אלווין גולדברג.
ככל הנראה עלה צחוק רועם ממשרדי. טרישיה סגרה את הטלפון בפניו של היחצ"ן הראשי של פוטקס, וצעקה: "ס"ט., מה אתה עושה שם?" ואז התקשרה אל חנות הפרחים והזמינה את הזר הרגיל עבור אזמרלדה. הפעלתי את פולט הגזים המסרטנים שלי וחיפשתי בין הקבצים. 'דגה, ימית, ספורט, האזור האטלנטי, השפעתם של מדללים אורגניים על'; 'שפכי נהרות, ציפורים ימיות של, השפעתם של מדללים אורגניים על'. אלו היו שבלונות שכתבתי לפני זמן רב. הן התייחסו בעיקר לסקירות של הרשות להגנת הסביבה או למחקרים חדישים. מעת לעת היו בהם ציטוטים של 'מקורות' מג'י.אי.אי, קבוצת שומרי איכות הסביבה הידועה – ובכך הכוונה הייתה לרוב אליי. הוריתי למעבד התמלילים לבצע חיפוש והחלפה של 'מקורות' ב'רשויות'.
אחר כך שלפתי את הפרסום שהכנתי על מה שהשווייצרים הזונות פמפמו לתוך המים של בלו קילס, מידע שאני והכרומטוגרף מופעל הגז שלי גילינו בפעם האחרונה שהיינו שם. הוספתי את המידע הזה לתוך פסקאות השבלונה ואז הכנתי כמה משפטים נוקשים ופשוטים בסגנון 'דנה קמה דנה נמה', ובהם הודעתי כי חובבי הספורט הבלוקרים עלולים להיות הראשונים שיחושו את השפעות 'הזיהום הרעיל הגובר' שנובע משפיכת הפסולת הבלתי-חוקית של השווייצרים הזונות. הכנסתי את כל זה לתבנית פירמידה הפוכה, וסיימתי עם 2350 מילה. הוספתי פסקה נוספת, אבן החוד התחתונה של הפירמידה, שבה ציינתי שכמה אנשים מג'י.אי.אי אינטרנשיונל, קבוצת שומרי איכות הסביבה הידועה, עלולים להגיע לבלו קילס בזמן הקרוב. הפעלתי את המדפסת והעליתי גופן מהסוג שיצא מהאופנה בשנות השלושים. הדפסתי את הכתבה על נייר פשוט כלשהו, הנחתי אותה במעטפה עם כמה תמונות ג'י.אי.אי סטנדרטיות של ציפור ים מתה וברווזים בעלי שני ראשים, אשר התאימו לרוחב טור טקסט במגדלור הרפובליקני. שלחתי את המעטפה לביתו של רד גרוטן באמצעות שירות שליחים, משום שחשדתי שייתכן שאינו נוהג להגיע למשרד לעיתים תכופות.
אודות הספר
קטלוג ספרים
מוזלים - עותקים אחרונים
